שש וחצי בבוקר. אזעקה? אזעקה!
מעיר את אשתי וקופצים אל חדר השינה של הילדה.
אזעקה בראשון לציון… וואלה הרבה זמן זה לא קרה.מה בדיוק קורה כאן?
פותח את הטלגרם, הפוקוס על הדרום.
הסרטונים מתחילים לזרום.שעה אל תוך האירוע,
“תתפללו בשבילנו” מצייץ חבר משדרות.
זהו פאקינג חלום בלהות.סרטוני הזוועה משנים את זרם התודעה.
אני לא מוכן לזה בכלל, אבל אם זה הסוף…
תודה שזכיתי לאהוב…
ככה חוויתי בערך את השעות הראשונות של אותה שבת שחורה. עצרתי את הטקסט בנקודה הזו בכדי שלא לקחת אתכם אל התהומות שנפתחו מולי באותן שעות ארורות.
ומאותה שבת, עברנו כעם וכחברה תהליכים שונים ומשונים.
של התפכחות, של התמודדות עם חרדה, של התרגלות למציאות חדשה.
לסוג של שגרה.
ישנם אלו שבשגרת התקפה, ישנם אלו שבשגרת הגנה, ישנם אלו שפשוט חזרו לעבודה… מנסים איכשהו לייצר חברה מתפקדת ובריאה.
נורמליות בתוך השיגעון.
שגרה בחלום בלהות.
אנחנו יותר מחודש בתוך זה.
נכנסים ויוצאים מזה.
כל אחד מאיתנו מתמודד אחרת.
כל אחד מאיתנו צורך זרם תודעתי אחר.
אני אישית בחרתי בכדורגל.
ואת הטקסט הזה אני כותב למען הנורמליות שבתוך השיגעון.
הלילה, נבחרת ישראל שלנו, תצא למערכה הראשונה באחד הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה של הענף.
הקהל לא יהיה שם.
לא נשמע את הקריאות המוכרות של “ישראל מלחמה”.
השחקנים לא צריכים את הקריאות האלו.
אותה שבת שחורה עדיין מהדהדת אצלנו בתודעה, והלילה, שחקני נבחרת ישראל צריכים להדהד את אותה שבת ארורה החוצה בכל הכוח.
את הנבחרת יוביל “קפטן ישראל” – ערן זהבי.
אחד שלא מתבייש באהבתו לישראל.
אחד שלא חוסך במילים ובמעשים.
ערן זהבי יוליך את הנבחרת שלנו בגאון וידאג לכך שכל שחקן ייצא אל כר הדשא, כאילו הוא חייל בפלוגות המובחרות ביותר של צה”ל – עמוק עמוק בתוך שטח האויב.
נאום המוטיביציה שלו לפני המשחק יכול להיות אחד הנאומים העוצמתיים ביותר שכל ישראלי שמע. עד כדי כך.
ואני בטוח שזהבי מודע לכך.
מבין את גודל המשימה.
מבין את חשיבותו המכרעת בתוך המערכה.
כמובן שזה לא רק זהבי. כל הנבחרת תגיע אל המשחק הזה בידיעה שזוהי משימת חייהם. לא פחות מכך.
עם שלם מאחוריהם כפי שלא היה מעולם.
דפי ההיסטוריה ממתינים להם בציפייה.
עם הגל האנטישמי הגואה באירופה, אין דבר סמלי יותר מנבחרת ישראל, על אדמת גרמניה, ביורו 2024, כשכל השחקנים והאוהדים הרבים עטופים בדגלי ישראל ושירת התקווה מתנגנת לה אל תוך הלילה.
זו תמונת הניצחון האולטימטיבית לאירופה שלא עשתה יותר מדי בכדי להראות שהיא כואבת את כאבנו העצום, או לפחות מכירה בכך שהדבר אשר קרה הוא כל כך נורא.
נבחרת ישראל צריכה לפתוח את המשחק הלילה כפי שמעולם לא שיחקה.
בטירוף, עם רעל בעיניים וסכינים בין השיניים.
להתנפל על כל כדור ולשחק ביחד כפי שלא שיחקו מעולם.
כולם למען אחד, ואחד למען כולם.
קחו את הכאב שאנו סוחבים ותתעלו אותו לזעם ועוצמות שהעולם עוד לא ראה.
דווקא בקוסובו, מדינה עם רוב מוסלמי שלבטח לא מספמט אותנו כרגע, יש לנו את ההזדמנות לעשות את הצעד הראשון והאדיר שייקח אותנו אל יורו 2024 ואל מסע שיבהיר לכולם בצורה חד משמעית:
“אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל”
