באחד השירים היותר עמוקים והרמוניים של עולם הפופ הישן, שרו להם ביחד ה”בי-ג’יז” על בדיחה שהם החלו.
I started a joke
Which started the whole world crying
But I didn’t see
That the joke was on me, oh no
באחת הפרשנויות על הבית הספציפי הזה, מסופר על האגו שמפאר את עצמו בכך שהוא מספר סיפורים שונים לעולם, אך עם הזמן, העולם נהיה אומלל מסיפוריו, מה שגרם לכל ההתפארות ושגעון הגדלות הזה להפוך לבדיחה.
הגרסה של Faith No More טובה יותר אגב.
הבדיחה היא כרגע על חשבון הפרמיירליג וכל גופי הכדורגל השונים, שבשנים האחרונות קצת שכחו את מקומן והחלו לדבר בשפה השמורה למדינות וארגונים בינלואמיים, מה שיצר את המשוואה האומללה הזו בה עולם הכדורגל צריך לדבר על דברים גדולים ממנו, נוראיים ממנו, רחוקים כל כך מהשפה שהוא אמור לייצג מלכתחילה שזו שפת השמחה.
הבדיחה הזו החלה בימי הקורונה.
ייתכן שהמושבים הריקים והיציעים השוממים קצת סינוורו את מקבלי ההחלטות בגופי הכדורגל השונים. ללא קול מחאה וללא התנגדות, בפרמיירליג בעיקר החלו לאמץ את תנועת ה BLM (חיי שחורים חשובים).
במשחקים השונים החלנו להיחשף להאשטג שליווה את התנועה.
כל משחק החל במעין דקת דומייה וכריעת ברך, כאות הזדהות עם התנועה שאימצה את כריעת הברך לאחר המוות של ג’ורג’ פלויד.
הכדורגל האירופי החל לאמץ את המחאה הזו וכך נכנסה הרעה.
כאן החלה הבדיחה שהפכה את כולם לאומללים.
במשך חודשים ארוכים שחקני כדורגל התבקשו לכרוע ברך, משחק אחר משחק, ומה שהחל כמעין הזדהות נקודתית, הפך לחובה.
במקום להשאיר את הכדורגל נטול צדדים ואינטרסים גלובליים ברמה החברתית והפוליטית, עולם הכדורגל הכניס את השד הנורא אל האצטדיונים מהדלת הראשית.
השד הזה המשיך לגדול וטפח אל מימדים עצומים בעקבות המלחמה בין רוסיה ואוקראינה.
האלימות, הזעם, הכאב, הצורך בלהיות חלק ממשהו שהוא כל כך רחוק מהמשחק היפיפה הזה, רק טימא את הדשא.
גם אם הצדק הולך ברובו עם צד אחד, הרי במלחמה אין באמת מנצחים.
עולם הכדורגל בחר במודע להיכנס אל בין השוחות, וכידוע לנו, אם תרשו לי להמשיך עם הקלישאות, המלחמה היא עניינה של המדינה ועליה להרהר בה.
המלחמה, המחאה, התנועה החברתית הגאה ודומותיה, אלו שייכות לתחומי המדינה והחברה ולא למגרשי הכדורגל.
והנה חטא היוהרה ושגעון הגדלות של אותם גופי כדורגל שראו עצמם כמעצבי דעה וחלק מזרועות השלטון, הנה הוא הופך אותם לבדיחה רעה.
מהרגע בו עולם הכדורגל בחר להקריב את שחקניו ומועדוניו למען שגעון הגדלות הזה, עולם זה בחר במודע בלהיכנס אל שיח של טוב ורע.
של אנחנו והם.
מה נכון ומה אסור.
הבדיחה שהיא שד נורא, וכעת היא גם כלא.
עולם הכדורגל כבול אל חשבונות הבנק של העולם הערבי.
גם אם האדם הבכיר ביותר בפרמיירליג מכיר בזוועות שעברנו ב 07.10, הוא לא יכול היה לדבר רק אל צד אחד, כי הוא איננו הצד הנכון במשוואה הכלכלית והמסחרית, ולכן, בכדי לצאת כידי חובה, בפרמיירליג מדברים על סימטריה חלולה ומנסים לטאטא את כל הסכסוך הזה אל מתחת לדשא.
בניגוד לאוקראינה ובניגוד ל BLM ואפילו התנועה הגאה, תמיכה בישראל כעת לא תשרת את המותג.
אז בפרמיירליג הולכים על ביצים.
יושבים על הגדר ומקווים שזה ייעלם כמה שיותר מהר, כשהם עושים את המינימום האפשרי.
ציוץ בטוויטר ושורה באתר הרשמי.
הנזק נעשה. אל ביתו של המשחק היפה ביותר בעולם, הכניסו שדים איומים. מדממים.
אפשר לקרוא לזה, שער עצמי.
שער עצמי מפואר גם כי הכנסתם לבפנים את האוהדים ואת השחקנים.
חלקם נאלצים לקחת חלק במחאות שהם לא מאמינים בתוכנם.
חלקם נאלצים לגנות או להביע דעה, אך ורק כי עולם הכדורגל הכניס את השד הנורא הזה פנימה.
הכנסתם את הראש של קהילת הכדורגל בשלמותה אל המיטה החולה.
ובכדי לסיים בטון מוזיקלי, אפשר לצטט גם את מטאליקה ולומר שכל הפוליטיקה והמסרים הכאילו חברתיים, הם…
the thing that should not be.
