הפרלמנט של Ballerz🟣
במשך הפגרה הקרובה נציף בפניכם שאילתות שונות, וגם נחווה את דעתנו עליהן כמובן בטור מיוחד.
השאילתא הפותחת: מי הוא גדול שחקני הפרמיירליג?!
תיירי הנרי (עמית כהן)
מעטים השחקנים שיכולים להוות פנים של מועדון שלם. עכשיו יבואו ויגידו “פנים של מועדון שלם? מה עם טוני אדאמס ואיאן רייט? פטריק ויירה, דניס ברגקאמפ או רובר פירס?” כמו בטקס מלכות היופי, כולם טובים, כולם נכונים, אך רק אחד יכול להיבחר. והאחד הזה הוא תיירי הנרי. מעבר לסטטיסטיקה האדירה שלו במדי התותחנים, בה כבש 228 שערים ואליהם הוסיף 103 בישולים ב-377 הופעות בלבד, הוא גם מלך השערים של המועדון ואף נבחר כשחקן הגדול בתולדות ארסנל בכל הזמנים על ידי המועדון עצמו.
כשמסתכלים בהשקפה רחבה יותר, נשאלת השאלה מה מבדיל אותו מרבים וטובים אחרים? התשובה לשאלה הזו ניחנת בהישגים עם המועדון. אמנם הוא לא לקח ליגת האלופות עם התותחנים, אך היה החלק החשוב והמשמעותי ביותר באליפות הבלתי נשכחת ב-2004, אליפות שעד היום לא הצליחו לשחזר, אליפות שנגמרה בעונה ללא הפסדים. אף שחקן לא זכה ביותר תארי נעל הזהב ממנו ואף שחקן לא בישל יותר ממנו בעונה אחת, 25 בישולים בעונת 2002/3, עונה שנגמרה גם עם 24 שערים מרגליו. השילוב בין העוצמה והאלגנטיות בכדור הפכו אותו לגדול בדורו. אולי לגדול שחקני צרפת אי פעם, אך בהחלט לגדול בתולדות הפרמיירליג.
מעבר לעובדה שמדובר בחלוץ היסטורי, מדובר באחד השחקנים המהנים ביותר לצפייה. הצרפתי נחשב למכחול ביצירת האמנות של ארסן ונגר ולאור שדולק בימים החשוכים של המועדון, כשבתקופתו הצליח לקחת שתי אליפויות וכאמור, אחת בלתי נשכחת. הנרי ידע להראות את הצד הכיפי, היפה והפשוט בכדורגל, תוך כדי שהוא עושה דברים לא שגרתיים, רגילים ולפעמים חסרי הגיון. הגבול בין גאונות לשיגעון דק, והנרי ידע לדעת בדיוק איך לקחת את הגבול ולערבב אותו. הדברים המשוגעים שעשה עם הכדור, לצד רגעי גאונות שצרובים בלב אוהדי ארסנל, ובזיכרונות של שאר אוהבי הפרמייר ליג ממקמים אותו כגדול מכולם.
הגולש Messi מקבוצת הדיונים בטלגרם שלנו הסכים עם עמית כהן.
תיירי הנרי.
השחקן, האגדה, הסמל, המנהיג.
258 שערים ב-175 הופעות (טעות במקור – זה 175 שערים ב 258 הופעות) בפרמיירליג, הממוצע שערים למשחק הגדול ביותר בטופ 10 של כל הזמנים בליגה.
שחקן ההתקפה השלם ביותר, בלתי עציר, שולט בכל אספקט של המשחק.
ארבע פעמים מלך השערים בפרמייר ליג. זריז, מהיר, קר רוח, מדוייק.
שיחק קיצוני וחלוץ אבל באמת היה בכל מקום במגרש, ניהול משחק, ירידה אחורה, משחק לחץ.
ארסן ונגר אמר עליו שהוא בין הבודדים שיכולים לרדת לחצי, לקחת את הכדור ולהבקיע.
בריאיון פעם הנרי אמר: ”הדבר הכי יפה במשחק זה להיות במצב בו אתה יכול לכבוש לבד, אתה יודע שאתה מספיק טוב לעשות את זה לבד ואתה בוחר למסור, לשתף. האושר בעיניים של החבר לקבוצה – אתה יודע, הוא יודע כולם יודעים”.
שחקן קבוצתי, מבשל בחסד. ולראיה: מחזיק בשיא הבישולים לעונה בודדת. (20, ביחד עם קד”ב).
השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר, ”המנצח על הבלתי מנוצחים”
במשחק החזרה שלו לארסנל הוא כבש. כמובן. ואחרי המשחק הוא אמר: ”עכשיו אני יודע איך מרגיש שחקן שכובש שער עבור הקבוצה שהוא אוהד”.
סמל ואגדה של הפרמייר ליג.
לוחם צדק, נבחר ב 2007 להיות ב100 האנשים המשפיעים העולם על ידי מגזין טיים בשל מלחמתו בגזענות.
ה-פנים של ארסנל והפרמייר ליג.
השחקן הראשון לכבוש למעלה מ-20 שערים בעונה למשך חמש עונות ברציפות, היחיד שנבחר לשחקן השנה באנגליה על ידי העיתונאים שלושה פעמים, פעמיים שחקן העונה בבחירת השחקנים. פעמיים מלך השערים באירופה כולה.
נבחרת העשור של השחקנים הזרים בפרמייר ליג.
בשיאו, הארוך מאוד, היה אחד מהשחקנים הטובים בעולם כולו.
הוא לא בילה את כל הקריירה באנגליה, ואולי זה דווקא מה שהופך אותו לגדול מכולם, כי מה שהוא עשה, וזה להגיע הכי גבוה שאפשר, לקח לשאר הגדולים חיים שלמים.
נבחר להיכל התהילה של הפרמיירג ליג.
אפשר לכתוב עוד הרבה על שיאים ששבר, על הופעות בלתי נשכחות, על שערים שלא מהעולם הזה.
אפשר להתווכח על הרבה דברים, הוא לא אנגלי, הוא לא שיחק כל הקריירה באנגליה, אפשר להתווכח מי המקום הראשון בכל הזמנים, אבל אי אפשר להתווכח בלי להזכיר את הנרי.
ואולי במקום לכתוב עליו, פשוט תצפו בו ביוטיוב, כי מי שראה יודע.
ה-5-1 מול אינטר, ה-4-2 על ליברפול, כל כך הרבה שערים חשובים ומדהימים.
בעיני, גדול שחקני הפרמייר ליג בכל הזמנים.
ואם מסתכלים על כל הקריירה?
בפסגת הראשמור, באולם המרכזי, יש כיסא שכתוב עליו בקטן מאחורה;
תיירי הנרי.
ויין רוני (ניסים חליבה)
התשובה ההגיונית ביותר תהיה כמובן – תיירי הנרי. ככל הנראה השחקן המהנה ביותר לצפייה בהיסטוריה של הפרמיירליג. שחקן שהריצה שלו היא תנועה בשירה. פסגת הטכניקה האישית. כשתיירי הנרי נגע בכדור, העולם עצר מלכת. אסתטיקה בשלמותה.
אך כדורגל הוא לא שירה. הוא לא נמדד לפי יופי, אלא לפי מורשת. לפי נצחונות. לפי דומיננטיות.
ולכן גדול שחקני הפרמיירליג חייב להיות שייך לקבוצה הגדולה ביותר בפרמיירליג – מנצ’סטר יונייטד.
השדים האדומים של אלכס פרגוסון היו כוח דורסני בלתי מתפשר. מי שעמד בדרכם נפל. ככה פשוט. המטרה היחידה שעמדה מול החבורה הזו היא הניצחון. לא היופי. לא האסתטיקה ולא הפילוסופיה (סליחה ונגר). ניצחון בכל מחיר.
וכאן החלו הלבטים שלי.
תחילה חשבתי על ראיין גיגס – שיאן האליפויות (13) בפרמיירליג, אבל גיגס היה לאורך הדרך כמעין סקוטי פיפן של ג’ורדן. כינור שני. תמיד שם בכדי לתת הכל למען הקבוצה אבל אף פעם לא האיש המרכזי.
לאחריו הגיע האיש עליו אמר זינדין זידאן: “היריב הקשוח ביותר שלי? סקולס של מנצ’סטר. הוא הקשר השלם. סקולס הוא ללא ספק הקשר הטוב ביותר של דורו”.
הנינג’ה הג’ינג’י. סך של 25 תארים עם המועדון, כשהוא זוכה בשני תארי אלופות בשני עשורים שונים.
11 אליפויות עם מנצ’סטר יונייטד.
הראשונה ב 1995 והאחרונה ב 2012.
ואין ספק שפול סקולס היה אחד הקשרים הגדולים ביותר שידע המשחק. לא פחות.
אבל, לאחר סיעור מוחי עם עצמי החלטתי שגדול שחקני הפרמיירליג צריך להיות גם השחקן השלם ביותר שזכיתי לראות בליגה הזו, וזה ללא ספק וויין רוני.
כשמסתכלים היום על רוני רואים חוטב עצים שמנמן ומאמן די בינוני, אבל כשחקן רוני היה החבילה השלמה.
אחד השחקנים הטובים ביותר בדורו.
חלוץ יצירתי ואנרגטי, עם טכניקה על סף השלמות.
מסי אנגלי בגוף של מתאגרף.
רוני הקריב את עצמו למען הקבוצה ולמרות שרצה לשחק כחלוץ, שיחק לאורך כל הקריירה בתפקידים שונים כגון שחקן כנף, קשר התקפי ואף קשר מרכזי.
מוסר העבודה והאגרסיביות של רוני לא היה מביישים את הקשרים האחוריים הטובים במשחק, ולכן רוני לא חשש לעשות את העבודה השחורה למען אחרים, כפי שעשה למען שחקנים כגון כריסטיאנו רונאלדו ורובין ואן פרסי לדוגמא.
רוני זכה ב 16 תארים עם מנצ’סטר יונייטד, כשהוא רושם 253 שערים במדי האדומים בכל המסגרות – – מלך השערים של מנצ’סטר יונייטד בכל הזמנים, ו 183 שערים בפרמיירליג (במדי מנצ’סטר) וסך של 208 שערי פרמיירליג כשהוא נמצא במקום השלישי בטבלת כובשי הפרמיירליג בכל הזמנים כשלפניו הארי קיין (213) ואלן שירר האגדי (260).
רוני שיחק במנצ’סטר יונייטד מ 2004 עד 2017 והפך ביחד עם מייקל קאריק לשחקנים האנגליים היחידים שזוכים באליפות הליגה, ליגת האלופות, הליגה האירופית, הגביע האנגלי, גביע הליגה וגביע העולם לקבוצות.
וויין רוני – המתאגרף הקטן מאברטון שריסק כל שיא אפשרי במדי הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של הפרמיירליג.
ראיין גיגס (אל-קפיטן)
היו לי התלבטויות, בכל זאת זו הליגה בה שיחקו ג׳רארד, לאמפרד, הנרי, רונאלדו והיריעה קצרה מלהכיל את השמות.
בסוף הקלתי על עצמי (ברשותכם) והלכתי עם השחקן הכי גדול (כמו שבחרו בו אוהדי השדים האדומים כשהוולשי גובר על אגדות כמו בסט או צ׳רלטון) של המועדון הכי גדול – השחקן המעוטר ביותר בכדורגל הבריטי!
ראיין גיגס: יש הרבה סוגי קריירות בכדורגל, גדולות, טראגיות, שלמות, אגדיות, ייחודיות. רק בחלק מהן היה הכל.|
כמובן שאני מתייחס לבחירה אך ורק בקשר לכדורגל האנגלי, ללא נבחרות.
הקריירה של גיגסי היא דבר להתגאות בו, קריירה שלמה. קריירה שהצליח להיות בה הגיבור והנבל.
הכל התחיל כבר בגיל 14, כשראיין הצעיר חצה את הכביש מסיטי ליונייטד בתור ילד מצטיין, הוולשי הצעיר לקח חלק בתוכנית מצוינות של הסיטיזנס והיה תקווה של ממש במועדון שלפני הכסף הגדול של אבו דאבי, מועדון בצילו של יונייטד הגדולה. אבל כשפרגי מדבר – אתה מקשיב.
גיגס התפוצץ מהרגע הראשון.
ב 2 עונות הבכורה (עם שער בכורה בדרבי נגד מועדון ילדותו) שלו זכה בתואר השחקן הצעיר הטוב באנגליה ומאז לא הסתכל לאחור.
מדובר בשחקן עם הכי הרבה הופעות בקבוצה הכי גדולה בליגה הכי גדולה, בפריימרליג עצמה הוא מקום 3, את שיא המועדון העצום כיאה לענק הוא שבר בגמר ליגת האלופות 2008 בו זכה.
הוא זכה ב 13 אליפויות ב 20 עונות, באנגליה! זה 65% הצלחה, תקדים ספורטיבי ברמות האלה.
לגיגס היה הכל – מלחמה, ערמומיות, מנהיגות, וירטואוזיות. קריירה בה זכה בהכל אינספור פעמים והדובדבן שבקצפת היא אולי העונה הגדולה בכדורגל המודרני – טרבל 99׳ האגדי.
למרות שגיגסי הוא טיפוס בוגדני, החל מהאכזבה שהנחיל למנהלים של סיטי ועד אשתו בה בגד עם גיסתו(!). אנחנו לא נבגוד בקריירה שלו וניתן לה את הכבוד הראוי לה, הכבוד הראוי לגדול מכולם בכדורגל הבריטי.
אחלה פרלמנט