כדור הזהב – הזוכים שהגדירו את שנות ה-60

ברוכים הבאים לסדרת כתבות אודות הפרס האישי המכובד ביותר בעולם הכדורגל. בחלק הראשון סקרנו את היסטוריית המפעל, הבנו את שיטתו וכיצד הוקם, ובנוסף הבאנו את סיפוריהם של הזוכים הראשונים . בחלק הנוכחי נחקור את שנות ה-60, העשור המלא הראשון בו חולק הפרס

תארים אישיים או קבוצתיים, למה מהשניים יש השפעה גדולה יותר על מורשת של שחקני כדורגל? מחד, תאריו האישיים בהם זכה השחקן שמים את הזרקור עליו בלבד, בנפרד מקבוצתו ובעצם משקפים את יכולות הכדורגל האינדיבידואליות שלו. מאידך, שאיפתו של כל כדורגלן היא למלא את ארון הגביעים שלו בכמה שיותר תארים  קבוצתיים, לשחק על הבמות הגדולות, להגיע להישגים ולפסגות הגבוהות ביותר ולעזור לקבוצתו לנצח. האמת נמצאת, כמו בהרבה מקרים אחרים, איפה שהוא באמצע. אך אם אנחנו בוחרים לדבר על תארים אישיים, אין פרס גדול יותר מאשר כדור הזהב.

בחלק זה של הסדרה נסקור את שנות ה-60 של הכדורגל האירופי, שבמרכזן עמדו שוער עם מראה ייחודי, פנתר ממוזמביק ושלישיית התקפה שעשתה קסמים באנגליה.

כזכור, לואיס סוארס הספרדי היה זה שפתח את העשור כאשר קטף את הפרס בשנת 1960. מי שיפתח את החלק השני בסדרה הוא החלוץ, שכמו אלפרדו די סטאפנו האגדי שיחק ביותר מנבחרת לאומית אחת, אומר סיבורי.

אומר סיבורי

אומר סיבורי זכה בכדור הזהב בשנת 1961. באותה תקופה, סיבורי היה שחקן התקפה ששיחק במדיה של יובנטוס האיטלקית. תרומתו לגברת הזקנה ולנבחרת איטליה שיחקה תפקיד משמעותי בזכייתו בפרס היוקרתי.

במהלך עונת 1960-1961, סיבורי הציג את כישרונו הרב שבא לידי ביטוי ביכולת כיבוש השערים שלו, ותרם רבות לזכייתה של הקבוצה מטורינו בתואר הסרייה א’. הוא יצר שותפות בולטת עם הוולשי ג’ון צ’ארלס, ולצמד היה תפקיד מכריע בהצלחת הקבוצה. הכישורים הטכניים, החזון, מהירותו המסחררת ושערין המכריעים של סיבורי גרמו לו לנצוץ בעולם הכדורגל ולהפוך לאחד השחקנים הבולטים ביותר בדורו.

כאמור סיבורי הוא יליד ארגנטינה, לבש את מדיה 19 פעמים בהן ניפק 9 שערים, ואף סייע לה לזכות בקופה אמריקה לשנת 1957. לאחר מכן, עם מעברו ליובה, הוא החל לייצג את נבחרת המקומית ושיחק עימה בגביע העולם בשנת 1962. מלבד יובנטוס, שיחק גם בריבר פלייט ונאפולי. זכייתו בכדור הזהב סימנה הישג אישי והכרה בהופעותיו יוצאות הדופן באותה תקופה, תרמה להצלחתו המקומית של מועדונו והותירה חותם על היסטוריית הכדורגל.

בשנה לאחר זכייתו של סיבורי, נרשמה היסטוריה כאשר הפעם זכה בפרס לראשונה שחקן שמוצאו ממזרח אירופה.

יוזף מאסופוסט

בזמן הזכייה בפרס, שיחק מאסופוסט כקשרה ההתקפי של דוקלה פראג, מועדון צ’כוסלובקי שהיה מהבכירים בליגה. הופעותיו עם הקבוצה תרמו באופן משמעותי לזכייתו בכדור הזהב, אך הגורם המשמעותי לכך היה תרומתו הבלתי נתפסת של מסופוסט לנבחרת. הוא הוביל את צ’כוסלובקיה במונדיאל 1962 שנערך בצ’ילה, וסחף אותה עד למשחק הגמר של הטורניר, בו התמודדה מול ברזיל של פלה. למרות שצ’כוסלובקיה הפסידה 3-1 בגמר והסתפקה בסגנות, הופעותיו האישיות של מאסופוסט, כולל הבקעת שער בגמר, זיכו אותו בהכרה רחבה.

הזכייה שלו בכדור הזהב נותרה הישג היסטורי, שכן הוא אחד השחקנים הבודדים ממזרח אירופה שקיבלו את הפרס היוקרתי. תרומתו לכדורגל הצ’כוסלובקי והופעותיו הבלתי נשכחות על הבמה הבינלאומית חיזקו את מקומו בתולדות הכדורגל.

בנוסף אליו, שחקן נוסף ממזרח אירופה שזכה בכדור הזהב הגיע שנה לאחר מכן, והוא שינה את היסטוריית הכדורגל.

השוער שעשה היסטוריה

לב יאשין הוא יליד ברית המועצות ששיחק בכל שנות הקריירה שלו במדיה של דינמו מוסקבה ובנבחרת המקומית. לאורך 20 שנותיו כשוער עצר 151 פנדלים, יותר מכל שוער אחר ושמר 270 פעמים על רשת נקייה. הוא זכה עם מועדונו 5 פעמים באליפות הליגה הסובייטית והשתתף בארבעה מונדיאלים רצופים, כשהישג השיא היה הגעה לרבע הגמר פעמיים. הגורם העיקרי לכך ששמו רשום בדפי ההיסטוריה של הכדורגל היא זכייתו ההיסטורית בכדור הזהב לשנת 1963, שכן עד היום הוא השוער היחיד שזכה בתואר, וכפי שזה נראה כרגע הוא גם יישאר היחיד. הפרס הוענק לו כאות הוקרה על יכולתו המופלאה באותה עונה, בה סחף את דינמו לאליפות והציג יכולת מצויינת בשער הנבחרת.

לסגנון המשחק של יאשין ולחידושים שהביא לעמדת השוער, כולל שליטתו במצבי פנדלים ויכולת ארגון ההגנה, הייתה השפעה מתמשכת על העמדה. הוא נחשב לעתים קרובות כפורץ דרך עבור שוערים וזוכה להכרה נרחבת על כך שהגדיר מחדש את הציפיות של מה שוער יכול להשיג.

השוער נחשב בעיני רבים כיצור מיתי, שכן הרוב המוחלט של אוהדי הכדורגל כיום לא ראו אותו משחק בפועל. יחד עם זאת, מומחי כדורגל ופרשנים רבים מחשיבים אותו בטופ של השוערים בהיסטוריה. אם היה יאשין באמת יצור מיתי, אין ספק שניתן לדמות אותו למגן השומר על המטרה, המגלם תכונות אגדיות הקשורות בהגנה שהיו באות לידי ביטוי כך:

כובעו ככתר שעיטר את ראשו –לב יאשין נראה לעתים קרובות כשהוא חובש כובע שחור ייחודי בימי משחקו. הכובע הזה הפך לחלק אייקוני מלבוש השוער שלו, אך לא היה רק הצהרה אופנתית. הוא שימש להגנה על עיניו מהשמש, מנע את סנוורו ועזר לו לשמור על ראות ברורה במגרש. פריט זה תרם לתדמית הייחודית והבלתי נשכחת שלו על המגרש והדור הצעיר יותר, שנחשף אליו דרך משחקי הפיפ”א השונים, מזהה את יאשין לפי אותו כובע, שהפך חלק ממנו לכל דבר ועניין. בנוסף, תרם הכובע לשלל הכינויים שהודבקו לו, כגון “העכביש השחור” ו”הפנתר השחור”. כאשר מקבילים את כובעו לכתר, הוא מייצג את ההישג הייחודי של להיות השוער היחיד שזכה אי פעם בכדור הזהב, ומסמל את מעמדו האגדי של יאשין כאחד מגדולי השוערים.

כפפות השוער ככפפות זהב – מעוטר כפפות מוזהבות המסמלות את יכולת העצירה הפנומנלית שלו, יאשין היה בלתי מנוצח. פריט זה משקף את ההגנה הבלתי חדירה של יאשין. בעיטות וניסיונות רבים לפרוץ את השער שלו סוכלו ללא מאמץ על ידי ההגנה הקסומה הנובעת מהכפפות האגדיות הללו.

יכולותיו האקרובטיות ככנפיים – היצור המיתי הזה ניחן בכנפיים המשקפות את היכולות האקרובטיות של לב יאשין, שאין שני להן. עם תנועות מהירות וחזקות, הכנפיים הללו מאפשרות לו לכסות את המטרה בצורה מהפנטת, לרחף על המגרש וליירט בעיטות כאילו הוא בעיצומו של ריקוד מופתי.

קולו כשאגה מלכותית – כיאה לשומר המטרה הוא פולט שאגה המהדהדת בכל רחבי המגרש. הוא פוקד על קו ההגנה עם קול סמכותי שבו השתמש יאשין כדי לארגן את חבריו לקבוצה. השאגה משרה ביטחון ומשמעת, ויוצרת מבצר בלתי חדיר מול השער המיתולוגי והאמיתי.

כפי שניתן להבין מתכונותיו הרבות, לב יאשין היה השוער הגדול ביותר בדורו, ואחד הטובים בהיסטוריית הכדורגל אם לא הגדול מכולם. על אף שרבים לא ראו אותו משחק בעיניהם, הוא שומר על מעמדו במשך 2-3 דורות בטופ של השוערים בכל הזמנים. סיבה אחת לכך היא אותו משחק פיפ”א שהוזכר, שכן יאשין הוכנס למשחק במהדורות של אמצע העשור הקודם ומאז רבים התוודעו אל יכולותיו האדירות ומראהו הייחודי, שהתקבע בתודעה וכך הוא זכור לעד.

הוכחה נוספת לגדולתו של הסובייטי באה בדמות בחירתו על ידי פיפ”א כשוער הטוב ביותר של המאה ה-20, וכמו כן בחירתו של פראנס פוטבול בו כשוער הטוב בכל הזמנים. הוא נכנס לנבחרת החלומות של המגזין כשזה הרכיב את ה-11 הטובים ביותר שלו. בנוסף, המגזין הצרפתי החליט להוקיר את פועלו יוצא הדופן של השוער בכך שמשנת 2019 הוחלט לקרוא על שמו את פרס השוער המצטיין שמוענק מדי שנה בטקס לצד כדור הזהב.

משוער אגדי נעבור אל שלישייה אגדית, והיא מייצגת את השדים האדומים המגיעים ממולדת הכדורגל.

השילוש הקדוש של יונייטד

מנצ’סטר יונייטד נחשבת לאחת הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. למרות הימצאותו של המועדון בסחרור מתמשך מאז עזיבתו של סר אלכס, לא כך היו הדברים בעבר. לשדים האדומים ישנה מורשת מפוארת, ששורשיה ננטעו עם הקמת המועדון בסוף המאה ה-19 והחלה לרקום עור ועצמות בתחילת המאה הקודמת. כאשר מגיעים לדבר על שנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60, מבינים את עוצמתה של הקבוצה הזו.

תקופה זו הייתה משמעותית עבור מנצ’סטר יונייטד, בסימן ניצחון וטרגדיה כאחד.

מי שהובילו את הקבוצה בתחילתה של תקופה זו הם “תינוקות באזבי”. מאט באזבי היה מאמן הקבוצה באותו זמן, והוא היה מאמין גדול בטיפוח ופיתוח של שחקנים צעירים שגדלו במחלקת הנוער ולתת להם הזדמנויות לשחק ברמה הגבוהה ביותר. באמצע שנות ה-50 החל המאמן לשלב אותם בקבוצה הראשונה. שחקנים אלו היו ידועים בסגנון המשחק ההתקפי ובכישוריהם הטכניים, כשהבולט שבהם היה אגדת המועדון בובי צ’רלטון. את הפירות היה ניתן לראות באופן כמעט מיידי, לאחר שאותה חבורה הובילה את הקבוצה לזכייה בשני תארי ליגה רצופים בעונות 1955/1956 ו-1956/1957, והפגינו את הדומיננטיות שלהם בכדורגל האנגלי. גם על זירה היבשתית לא פסחו הכשרונות המבטיחים, כאשר סחפו את המועדון אל חצי גמר גביע האלופות בשנה הראשונה בה השתתף.

למרות כל ההצלחות שהגיעו עד כה, האירוע שהגדיר את עידן באזבי היה טראגי, והוא אסון האוויר במינכן שהתרחש בשנת 1958. הקבוצה חזרה ממשחק גביע אירופה בבלגרד כשהמטוס התרסק במהלך ההמראה במינכן. מספר שחקנים, כולל דאנקן אדוארדס, רוג’ר ביירן וטומי טיילור, איבדו את חייהם. מאט באזבי עצמו נפצע קשה אך שרד, ועמד בפני משימת בנייה מחדש אינטנסיבית. אסון האוויר במינכן השפיע עמוקות על המועדון, אבל החוסן שהפגין בשנים שלאחר מכן, הן במונחים של בנייה מחדש של הקבוצה והן בהשגת הצלחה, היא עדות למורשתם של אותם שחקנים צעירים ולחזון של באזבי. לאחר הטרגדיה הוא החל לעבוד ללא לאות כדי לבנות מחדש את הקבוצה. באזבי הביא כישרונות חדשים ופיתח דור חדש של שחקנים, כולל שלושה כוכבים שזכו לכינוי “השילוש הקדוש”, והם ג’ורג’ בסט, דניס לאו ובובי צ’רלטון, שהיה על המטוס בזמן ההתרסקות והצליח לשרוד. התאוששות הקבוצה באה לידי ביטוי מספר שנים לאחר מכן, בעת שזכתה בגביע האנגלי לעונת 1962/1963 והניפה את גביע אליפות אנגליה בעונות 1964/1965 ו- 1966/1967. אך ההישג הגדול מכולם הגיע בעונת 1967-1968 כשהקבוצה זכתה בגביע אירופה, במשחק שנערך באצטדיון וומבלי.

חברי “השילוש הקדוש” היו הכוכבים הבלתי מעורערים של הקבוצה. השילוב שלהם בין מיומנות, כשרון ויכולת כיבוש שערים הפך אותם לדמויות אגדיות בהיסטוריה של המועדון. דבר זה  התבטא בצורה קבוצתית כאשר הם היו החלקים המרכזיים בכל זכיותיו של המועדון בתארים, אך גם בצורה אישית, כשכל אחד מחבורה זאת זכה לכבוד להניף את כדור הזהב.

הראשון מבין השלושה היה דניס לאו. הסקוטי  היה ידוע בסיומת הקלינית שלו, בזריזות וברבגוניות שלו כחלק מחוליית ההתקפה. האינסטינקטים שלו לכיבוש שערים והיכולת ליצור הזדמנויות להבקיע לעצמו ולחבריו הפכו אותו לחתיכה אדירה בשלישייה ההתקפית. הוא שיחק תפקיד מרכזי בסיוע למנצ’סטר יונייטד לזכות באליפות הליגה לעונת 1963-1964, כאשר כושר כיבוש השערים שלו ותרומתו הכללית היו מכריעים בהבטחת אליפות הליגה לקבוצה. היכולת שלו למצוא באופן עקבי את החלק האחורי של הרשת גרמה לו להתבלט כאחד השחקנים המובילים בכדורגל האירופי.

שנתיים אחריו, היה תורו של סר בובי צ’רלטון לזכות בתואר, כשהוא גובר על אאוזביו בנקודה אחת בלבד.

הגורם המכריע בזכייתו בכדור הזהב של האנגלי היה הניצחון של אנגליה במונדיאל 1966. צ’רלטון מילא תפקיד מכריע בטורניר, תרם שערים וביצועים יוצאי דופן. אנגליה הביסה את מערב גרמניה 4-2 בגמר באצטדיון וומבלי, כשצ’רלטון משפיע באופן גורף על יכולתה של הנבחרת במהלך ההישג ההיסטורי הזה. בנוסף לכך, הקשר/חלוץ סיפק עונה נהדרת במדי השדים האדומים, כשהוביל אותם למקום השני בליגה עם הופעות אישיות מרשימות.  הוא היה ידוע בזכות רבגוניותו, חזונו ויכולת כיבוש השערים שלו. בין אם הוא שיחק במרכז השדה או כחלוץ, צ’רלטון ניחן בבעיטות עוצמתיות וחוש לכיבוש שערים. כישוריו הטכניים ואיכויותיו כמנהיג הפכו אותו לשחקן בולט הן במועדון והן במדינה.

בובי צ’רלטון נחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים האנגלים בכל הזמנים. זכייתו בכדור הזהב ב-1966 הוסיפה לשבחים האישיים הרבים ולתרומותיו לספורט. הייתה לו קריירה אגדית במנצ’סטר יונייטד, שם בילה את רוב ימי המשחק שלו, והפך לסמל להצלחת המועדון, כשבעת פרישתו הוא מכהן כשיאן השערים של המועדון וגם של נבחרת אנגליה.

בשנת 1968 שניים מהחבורה סיימו על הפודיום, אך הפעם מי שזכה לכבוד וניצח הוא כמובן ג’ורג בסט.

הצפון אירי היה לא רק שחקן כדורגל אגדי אלא גם אדם מרתק עם חיים מלאים בעליות ומורדות. מהכישורים המדהימים שלו על המגרש ועד לסגנון החיים הזוהר שלו מחוצה לו, בסט כבש את לבם ומוחותיהם של אוהדים ברחבי העולם. האיש שכונה “הילד מבלפסט” גדל והפך לאייקון עולמי המשמש השראה לספורטאים שאפתנים. למרות המכשולים והשדים האישיים איתם התמודד, בסט הפגין כישרון עצום ותשוקה שאין כמותה למשחק. למרות קריירה רווית מחלוקות, הוא תמיד ייזכר כאחד השחקנים הגדולים ביותר שאי פעם עיטרו את מגרש הכדורגל.

אותו אורח חיים, שחרג מן הממדים המקובלים לכדורגלן, כלל את אהבתו למועדוני לילה, אופנה והתמכרות לאלכוהול. כל אלו גרמו לו לפרוש ממשחק פעיל כשהיה בן 27, גיל מוקדם מאוד ביחס לכישרונו האדיר.

על המגרש היה בסט אחד מהשחקנים המלהיבים ביותר שדרכו על כר הדשא. הוא היה ידוע בשליטתו המדהימה בכדור, ההאצה המהירה והיכולת להתמודד עם מגנים בקלות. סגנון המשחק שלו ביסס אותו כאחד השחקנים המרגשים והמיומנים בדורו. הופעותיו של בסט לאורך עונת 1967-1968 היו מיוצגות ביכולת הקטלנית שלו מול השער, ובהיותו שחקן התקפה דינמי ומבדר שיכול לשנות את מהלך המשחק עם היצירתיות שלו. באותה עונה הוא סחף את יונייטד לזכייה בגביע אירופה, כשהוא משחק תפקיד מכריע בזכייתה במפעל ומפגין את כישרונו על הבמה הגדולה ביותר. במשחק הגמר הוא כבש את אחד השערים בניצחון 4-1 על בנפיקה, כאשר ההצלחה האירופאית משפיעה באופן ישיר על זכייתו בכדור הזהב.

לאורך חייו, בסט היה ידוע בציטוטיו השנונים, כגון אחד בלתי נשכח: “הוצאתי הרבה כסף על אלכוהול, ציפורים ומכוניות מהירות. את השאר סתם בזבזתי”.

בין זכיותיהם הנוצצות של צ’רלטון ובסט, עומדת זכייתו של שחקן פחות מוכר לקהל הרחב, והוא מייצג את הונגריה.

פלוריאן אלברט

פלוריאן אלברט היה ידוע בסגנון המשחק האלגנטי שלו, המשלב כדרור מיומן, מסירה מדויקת וסיום קליני. הוורסטיליות שלו כחלוץ הפכה אותו לשחקן שלם ודינמי על המגרש. “פלוריאן היה כדורגלן אלגנטי במיוחד עם מיומנות יוצאת דופן ושליטה בכדור. תכונות אלו הבטיחו שהוא זכה לכבוד רב על ידי יריביו. אני זוכר את ההופעה הסנסציונית שלו במשחק מול ברזיל בגביע העולם ב-1966 באנגליה, מה שחיזק את מעמדו כאחד השחקנים המובילים בעולם.” – אלו דברים שאמר נשיא פיפ”א לשעבר ספ בלאטר על ההונגרי.

כפי שהזכיר בלאטר, אותו משחק נחשב לאחד המשחקים הגדולים בתולדות המונדיאל, שבו הציג אלברט תצוגה מצוינת מול ברזיל, האלופה המכהנת. ההונגרים הגיעו להתמודדות שהם חייבים ניצחון, ובסופו של דבר גברו על נבחרת הסמבה 1-3, ואלברט, שזכה למחיאות כפיים סוערות מהאוהדים על תצוגתו המרשימה, גרם להם לשכוח את היעדרותו של פלה עם הופעתו.

כאמור, אלברט היה חלק בלתי נפרד מהצלחת הנבחרת ההונגרית באותם שנים, כשסיים איתה במקום השלישי באולימפיאדת 1960 וביורו 1964, וקטף את מדליית הארד בשני המקרים. כמו כן, סיים כמלך שערי גביע העולם 1962 במשותף עם מספר שחקנים נוסף, כשהוא כובש 4 שערים. ברמת המועדון, הצלחתו הגדולה ביותר הגיעה ב-1965, כאשר הוביל את פרנצווארוש לזכייה בגביע הירידים, שבו הדיחה בדרך לגמר בין היתר את רומא ומנצ’סטר יונייטד, וגברה על יובנטוס במשחק המכריע. הוא היה כה מזוהה עם הקבוצה, שבשנת 2007 החליטה שאצטדיונה הביתי יישא את שמו כאות הוקרה והערכה על פועלו ונאמנותו כלפיה.

הזכייה של פלוריאן אלברט בכדור הזהב בשנת 1967 היא חלק משמעותי מההיסטוריה של הכדורגל ההונגרי. הוא נשאר אחד השחקנים המפורסמים והאיקוניים ביותר בכדורגל ההונגרי, ותרומתו לספורט המקומי הותירה מורשת הנמשכת עד ימינו.

השחקן הבא ברשימה הוא כדורגלן שהוביל את איטליה למחוזות נעלים, וניחן גם בכישורים פוליטיים.

ג’אני ריברה

לאחר שסיים במקום השני שש שנים קודם לכן, ב-1969 סיים ג’אני ריברה על ראש הפודיום.

ריברה בילה את רוב קריירת המועדונים שלו במילאן, במדיה זכה בכדור הזהב ב-1969, והפך לשחקן האיטלקי השני אחרי אומר סיבורי שקיבל את הפרס האישי היוקרתי. באותה שנה הוביל את הקבוצה לזכייה בגביע אירופה, כשהוא הבולט מבין שחקניה ומציג יכולת מרשימה לאורך כל העונה. ריברה היה ידוע בזכות הגיוון שלו, כששיחק כקשר התקפי או כחלוץ. סגנונו המיומן והאלגנטי , בשילוב עם אינטליגנציית כדורגל גבוהה, הפכו אותו לדמות מפתח בכל מסגרת בה שיחק.

בנוסף לקבוצתו, גם בגזרה הלאומית היווה ריברה גורם משמעותי בהצלחת ה”אזורי”, במדיה הופיע לראשונה בשנת 1960. עוד באותה שנה, עזר לנבחרת האולימפית לסיים במקום הרביעי באולימפיאדה המקומית. לאחר כשלונות והדחות מוקדמות בשני גביעי העולם של אותו עשור, ריברה הודר מהסגל האיטלקי תחת המנג’ר הלניו הררה, שזימן בעיקר שחקנים מהקבוצה שלו אינטר, היריבה הגדולה של מילאן. רק בעזרת התעקשות רבה הוחזר ריברה לסגל האיטלקי והוא היה מאוחר יותר חלק מהקבוצה האיטלקית שזכתה באליפות אירופה הראשונה שלה ב-1968, על אדמת ביתה. עם זאת, ריברה החמיץ את הגמר מול יוגוסלביה, לאחר שנפצע בתחילת משחק חצי הגמר מול ברית המועצות, מולה הציג משחק לחימה אדיר.

שנתיים לאחר מכן, במונדיאל 1970 כל התקוות של העם האיטלקי הונחו על כתפיו. בשיא הקריירה שלו, ציפו ממנו להרבה לאורך הטורניר. לאחר התחלה איטית, הכושר המצוין שלו בשלבי הנוק-אאוט הפך אותו לכוכב של איטליה לאורך כל הטורניר, כשהגיעה לגמר רק כדי להפסיד 4–1 למי שיאמרו שהיא נבחרת הכדורגל הגדולה בכל הזמנים, ברזיל בהובלת פלה. משחק מפתח בטורניר היה חצי הגמר נגד גרמניה. ריברה שיחק תפקיד מרכזי באחד המשחקים הטובים ביותר בתולדות המונדיאלים, משחק שלימים זכה לכינוי “משחק המאה”. המשחק הסתיים בתוצאה 4-3 לזכות האיטלקים, כאשר חמישה משבעת השערים נכבשים בהארכה, ולמעשה קובעים שיא מונדיאל המחזיק עד ימינו אנו למספר השערים הרב ביותר שנכבשו בתוספת הזמן.

גם לאחר שקריירת המשחק של ריברה הסתיימה, הוא המשיך להשפיע על הכדורגל האיטלקי. בגביע העולם 1982 היה חלק מצוות הנבחרת כשזכתה בטורניר שנערך בספרד. עוד קודם לכן, כיהן כסגן הנשיא של מועדונו האהוב מילאן, עד אשר הגיע לקבוצה סילביו ברלוסקוני. לאחר מכן פנה לאפיקים אחרים ופצח בקריירה פוליטית במסגרתה נבחר לכהן כחבר בפרלמנט האיטלקי. בנוסף, שימש כתת-מזכיר לענייני הגנה תחת ממשלתו של רומנו פרודי ולאחר מכן כחבר לא מוצהר בפרלמנט האירופי.

בשנת 2013 מונה ריברה על ידי התאחדות הכדורגל האיטלקית לאחראי על המגזר הטכני, המפקח על ההכשרה וההסמכה של הצוותים הטכניים המועסקים על ידי ההתאחדות.

השפעתו של האיטלקי על המשחק, הן עבור המועדון והן עבור המדינה, ותרומתו להיסטוריה העשירה של הכדורגל האיטלקי חיזקו את מעמדו כאגדת כדורגל. הוא נשאר דמות אייקונית בספורט ומחוצה לו ושמו ממשיך להאדיר את מורשתו.

וכעת, הגיעה השעה לספר את סיפורו של אחד הכוכבים הגדולים בעשור בפרט, בכדורגל העולמי בכלל.

הפנתר השחור

בחמש השנים הראשונות של העשור אותו אנו סוקרים, אין ספק שהקבוצה הדומיננטית ביותר בכדורגל האירופי הייתה בנפיקה, וכוכבה הגדול היה אאוזביו. שליטתה של הקבוצה החלה בעונה שלפני הגעתו, כאשר זכתה בגביע אירופה לשנת 1961 כשהיא מנצחת בגמר את ברצלונה. הגעתו של הפנתר השחור סימנה את תחילתו של עידן חדש עבור המועדון.

באותם שנים היא השתלטה על הליגה, עם שלוש אליפויות רצופות, ושני גביעים. אחרי מספר שנים מוצלחות בקבוצה, הגיע זמנו של אאוזביו להטביע חותם גם בנבחרת, במוקדמות מונדיאל 1966 הבקיע אאוזביו שבעה שערים, בדרך למקום ראשון והעפלה ראשונה למונדיאל. במשחקי גביע העולם עצמם, אאוזביו סיפק הופעות מרשימות שהותירו את שמו חקוק בסלע ההיסטוריה של הכדורגל. המסע החל עם שלושה שערים בשלב הבתים, כולל צמד מול אלופת העולם המכהנת ברזיל נטולת פלה. המשחק הזכור ביותר הגיע ברבע הגמר, כשהפורטוגלים פגשו את צפון קוריאה. תוך 25 דקות משריקת הפתיחה הוליכו האסייאתים 3-0 וכולם חשבו שהמשחק גמור, כולם חוץ מהפנתר השחור. הוא החל את הדרך לקאמבק עם צמד שערים במחצית הראשונה שצימקו את התוצאה, ותוך רבע שעה מפתיחת החלק השני כבש צמד נוסף, בדרך למהפך מדהים שהסתיים בתוצאה 5-3 במשחק שהפך לבלתי נשכח. הפורטוגלי המשיך בטורניר המצוין שלו, כבש בסך הכל תשעה שערים, זכה בתואר מלכות השערים של הטורניר, אך הודח עם נבחרתו בחצי הגמר כשהפסידו לאלופה הנכנסת אנגליה. ריצתה של הנבחרת לחצי הגמר היוותה את הפיכתה לכוח משמעותי בכדורגל הבינלאומי, ובנוסף לכך הייתה זאת נקודת מפנה חשובה בהיסטוריית הכדורגל המקומית. הופעותיו של אוזביו במונדיאל 1966 העלו אותו למעמד של גיבור לאומי בפורטוגל. הוא הפך לסמל של הכדורגל המקומי וגרם גאווה לאומית ולהישגיו במונדיאל היה תפקיד מכריע בהפיכת הכדורגל בפורטוגל למה שהוא היום.

עלייתו של אוזביו הולכת יד ביד עם זריחתה של בנפיקה בשנות ה-60, והיא שם נרדף להצלחה של הקבוצה, הן מקומית והן בינלאומית. הגאונות האינדיבידואלית שלו, מעללי כיבוש השערים והמנהיגות שלו מילאו תפקיד מרכזי בביסוס בנפיקה כמעצמת כדורגל במהלך אותה תקופה. ההשפעה של אאוזביו חרגה מעבר למגרש, והותירה חותם בל יימחה על ההיסטוריה של המועדון. כאמור באותה תקופה שלטה הקבוצה בליגה הפורטוגלית, אך כוחה האמיתי היה בדמות ריצות בלתי נשכחות במפעל הבכיר ביבשת. עונת 61/62 הייתה הראשונה של הפורטוגלי שמוצאו ממוזמביק כשחקן מקצועני, והוא תקע יתד בהרכב הראשון, כבש 5 שערים במסגרת האירופית והוביל את הקבוצה כל הדרך לזכייה שנייה ברציפות בתואר הנחשק. במהלך שש השנים שלאחר מכן, המשיכה הקבוצה להציג יכולת מרשימה בכל הגזרות, העפילה למעמד הגמר שלוש פעמים נוספות(1963,1965,1968), כולל בעונת הזכייה של אאוזביו בכדור הזהב ב1965, אך הפסידה בכל שלושת המקרים. הוא המשיך לשחק בקבוצה עד שנת 1975  וסגר 14 שנים במועדון, במהלכן  זכה בעשר אליפויות, 5 גביעים וגביע אירופה לאלופות, כשהוא כובש כמות מעוררת השתאות של 473 שערים עבורו.

החלוץ היה ידוע בזכות יכולת כיבוש השערים שלו, ועונת 1964-1965 לא הייתה יוצאת דופן. היכולת שלו למצוא את הדרך לכבוש שערים בתדירות גבוהה מילאה תפקיד מכריע בהצלחתה של בנפיקה באותה עונה, כשהוא מסיים כמלך שערי הליגה הפורטוגלית וסוחף את הקבוצה עד לגמר גביע אירופה לאלופות. הכינוי של אאוזביו, “הפנתר השחור”, הפך לשם נרדף לסגנון המשחק שלו, כאשר הדגיש את המהירות, הזריזות והאינסטינקטים הדורסניים שלו מול השער.

אאוזביו זכה להכרה לא רק בזכות מספר השערים אותו כבש, אלא גם בזכות הספורטיביות והמשחק ההוגן שלו. הוא זכה לכבוד על הגישה החיובית שלו על המגרש ומחוצה לו, שתרם לתדמית החיובית שלו בעולם הכדורגל. המורשת שלו משתרעת מעבר לפורטוגל והוא הפך לאייקון כדורגל עולמי. הופעותיו במונדיאל 1966 תרמו למוניטין הבינלאומי שלו, והוא נותר אחד השחקנים המפורסמים והנערצים בתולדות הכדורגל.

עתה, לאחר שסקרנו את העשור המלא הראשון בו הוענק הפרס היוקרתי, פנינו לעבר שנות ה-70 המלהיבות.

העשור המורחב בחלק זה נשלט ברובו על ידי בנפיקה וקבוצות איטלקיות, והתאפיין בדומיננטיות של שחקני התקפה שהניפו את התואר(מלבד יאשין). הלך רוח זה הולך להשתנות בעשור הבא, בו נצפה בעלייתן לגדולה של הליגות בהולנד, בגרמניה ובאנגליה, כל אחת בתורה, דבר שיתבטא גם ברשימת זוכי כדור הזהב.

הישארו איתנו לחלק השלישי בסדרה, בו נחקור את הטוטאל פוטבול ההולנדי בראשות יוהאן קרויף, ואת עלייתה של נבחרת גרמניה בראשות שחקן ההגנה היחיד שזכה בכדור הזהב פעמיים.

 

7 תגובות
  1. שון כותב

    כתבה מעולה.
    איזה כיף לקרוא על סר בובי צ׳רלטון ♥️♥️

  2. עדי כותב

    להב אוהבים את הכתבות שלך מחכים לפרק 3!

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    כיף לקרוא על ההיסטוריה של הספורט שאנחנו אוהבים

  4. דן כותב

    יופי של כתבה

  5. בר כותב

    מתי חלק 3?

  6. הארי מגוואיר כותב

    לא הכרתי חצי מפה, תמשיך לחדש לנו

  7. דרור כותב

    פשוט להיט הכתבות שלך.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן