Ballerz
המגזין

כדור הזהב – הזוכים של שנות ה-80

ברוכים השבים לסדרת הכתבות אודות הפרס האישי המכובד ביותר בעולם הכדורגל. לאחר שבחלקים הקודמים בסדרה סקרנו את אודות הפרס ואת מגוון הזוכים בעשורים השונים, בחלק הנוכחי נציג את השחקנים שבלטו יותר מכל בשנות ה-80

להב גרוס

תארים אישיים או קבוצתיים, למה מהשניים יש השפעה גדולה יותר על מורשת של שחקני כדורגל? מחד, תאריו האישיים בהם זכה השחקן שמים את הזרקור עליו בלבד, בנפרד מקבוצתו ובעצם משקפים את יכולות הכדורגל האינדיבידואליות שלו. מאידך, שאיפתו של כל כדורגלן היא למלא את ארון הגביעים שלו בכמה שיותר תארים קבוצתיים, לשחק על הבמות הגדולות, להגיע להישגים ולפסגות הגבוהות ביותר כשהוא עוזר לקבוצתו לנצח. האמת נמצאת, כמו בהרבה מקרים אחרים, באמצע. אך אם אנחנו בוחרים לדבר על תארים אישיים, אין פרס גדול יותר מאשר כדור הזהב.

הכדורגלן שפותח את עשור זה מגיע ממדינה שזכייה בכדור הזהב היא לא דבר זר עבורה, והוא מייצג את גרמניה.

קרל היינץ רומינגה (1980-1981)

כזכור, עשור שנות ה-70 אותו סקרנו בהרחבה כאן, אופיין על ידי דומיננטיות נדירה של גרמניה, הן ברמת הקבוצות והן ברמה הלאומית. כתוצאה מכך, מעמדו של השחקן הגרמני הרקיע שחקים, דבר שהתבטא היטב ברשימת זוכי כדור הזהב באותו עשור. כהמשך של המגמה אותה הצגתי, גם את העשור הנוכחי אנו פותחים עם שתי זכיות רצופות של שחקן גרמני, אחד הבכירים בתולדות המאנשאפט.

קרל היינץ רומניגה גדל בקבוצת הנוער של בורוסיה ליפשטאט, ובשנת 1974 עבר לשחק בקבוצה הבוגרת של באיירן מינכן. כבר בעונתו הראשונה היה בורג משמעותי בקבוצה, שזכתה שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות, בין השנים 1974–1976, כאשר הוא היה שותף לשתי הפעמים האחרונות ואף שיחק במשחק הגמר נגד סנט אטיין בשנת 1976, בה הוסיפה באיירן זכייה בגביע הבין-יבשתי, לאחר ניצחון בגמר על קרוזיירו.

בשנת 1980 נבחר רומניגה לכדורגלן השנה בגרמניה וזכה לראשונה בכדור הזהב, כשהוא מוסיף זכייה באחרון גם בשנת 1981. תארים אישיים אלו מצטרפים לשלל תארים קבוצתיים להם היה שותף בעשר השנים בהן שיחק בקבוצה הגרמנית. בנוסף לשתי זכיותיו בגביע אירופה לאלופות והזכייה בטורניר הגביע הבין-יבשתי, זכה החלוץ בשתי אליפויות הבונדסליגה, שני גביעים מקומיים וסופר קאפ אחד.

רומניגה היה מבקיע שערים מחונן, וזכה בתואר מלך השערים של הבונדסליגה שלוש פעמים בשנות ה-80. הוא כבש 162 שערים ב-310 הופעות ליגה והוא ממוקם במקום החמישי בטבלת כובשי כל הזמנים של המועדון הבווארי.

הגרמני בלט גם בשורות הנבחרת הלאומית כאשר לקח חלק בשורותיה בחמישה טורנירים גדולים. בגביעי העולם 1982 ו-1986 שימש כקפטן הנבחרת והוביל אותה פעמיים ברציפות לסיים כסגנית, כשהיא נכנעת לאיטליה ולארגנטינה בהתאמה. כמו כן השתתף בשני טורנירי אליפות אירופה. ביורו שנערך ב-1980 באיטליה, רומינגה היה חלק מרכזי בחבורה המערב גרמנית, הוביל אותה למשחק הגמר בו ניצחה את בלגיה 2-1 ונבחר לנבחרת הטורניר.

בסך הכל, בין השנים 1976 ל-1986, הוא צבר 95 הופעות וכבש 45 שערים עבור מערב גרמניה, כולל אחד בהארכה בניצחון על צרפת בחצי גמר גביע העולם ב-1982, ואחד במשחק הגמר מול ארגנטינה של מראדונה ב-1986.

רומינגה היה אחד משחקני ההתקפה המוכשרים ביותר בדורו, אשר זכה לשבחים כחלוץ רב-תכליתי, המסוגל לשחק גם כחלוץ שני וכשחקן כנף. החוזקות העיקריות שלו היו הקצב ששיחק בו, הכדרור, משחק הראש ויכולת כיבוש השערים, מקרוב ומחוץ לרחבה.כמו כן, משך תשומת לב בעקבות שימושו היעיל בשתי הרגליים, המנהיגות והכוח הפיזי שלו. עם זאת, השלב המאוחר של הקריירה שלו הושפעה מאוד מפציעות, במיוחד לאחר מעברו לאינטר האיטלקית.

מספר שנים לאחר פרישתו, בסתיו 1991, באיירן מינכן הזמינה את פרנץ בקנבאואר ורומניגה לחזור למועדון כסגני נשיא. שחקן ההתקפה כיהן בתפקיד זה עד פברואר 2002, אז מונה ליושב ראש מועצת המנהלים ואחראי קשרי החוץ של המועדון. בהמשך אף מונה לחבר במועצת הפיקוח של הקבוצה.

מאחד שסיים כסגן בגביע העולם 1982 נעבור אל האיש שהביא את הגביע הקדוש אל ארץ המגף.

פאולו רוסי(1982)

כשמדברים על שנת 1982 בכלל ועל גביע העולם בפרט, מזווית הראייה של אוהדי הכדורגל, אין אדם שעולה במוחם יותר מאשר שחקן ההתקפה האיטלקי.

סיפורו של רוסי והמונדיאל מתחיל שנתיים קודם לכן, כשלבש את מדיה של פרוג’ה, לה הושאל מיובנטוס. באותה עונה הוא כבש 13 שערים בסרייה א’ ועזר לקבוצה להעפיל אל שלב שמינית גמר גביע אופ”א, אך מה שעמד שמרכזה של אותה עונה הוא שערוריית הטיית המשחקים שזכתה לכינוי “טוטונרו”, בה היה שותף רוסי. האיטלקי הושעה לשלוש שנים מכל פעילות שקשורה לכדורגל, אך עונשו הומתק וקוצר לשנתיים לאחר מכן. כתוצאה מכך, הוא החמיץ את אליפות אירופה 1980 שנערכה על אדמת המולדת שלו, ולאורך כל תקופת השעייתו המשיך לחזור ולטעון שהוא חף מפשע. בעקבות קיצור עונשו, הוחזר רוסי לסגל הנבחרת האיטלקית לקראת גביע העולם שנערך בקיץ 1982 בספרד.

עיתונאים איטלקים קוננו בתחילה על כך שהוא בכושר ירוד מאוד, ונראה היה שהדעה הזו מאוששת על ידי ההופעה המחרידה של איטליה בשלושת משחקי שלב הבתים, שבהן תואר כ”רוח רפאים המשוטטת ללא מטרה על המגרש”. כאשר הגיעה איטליה לשלב הבתים השני, משהו התעורר ברוסי. למרות קולות להשאיר אותו מחוץ להרכב, המאמן האיטלקי החליט לסמוך עליו ולתת לו את המושכות, אותו הוא לא איכזב כאשר נתן הצגה אדירה נגד אחת המועמדות הבכירות לתואר, ברזיל, במשחק בו “התעורר” מחדש. באותו משחק הבקיע פאולו רוסי שלושער כדי להוביל את האיטלקים לניצחון 3-2 ולהבטחת המקום בחצי הגמר נגד פולין, מולה הבקיע צמד והבטיח את השתתפות נבחרתו במעמד הגמר של הטורניר. במשחק הגמר, נגד מערב גרמניה, כבש רוסי את השער הראשון בדרך לניצחון 3-1 וזכייה בגביע העולם השלישי של האיטלקים. שישה גולים כבש החלוץ באותו קיץ בו חזר מההשעייה, מה שהעניק לו את תואר מלך שערי הטורניר וזכייה בנעל הזהב שלו, כמו גם בתואר השחקן המצטיין. כל אלו הובילו לבחירתו לנבחרת הטורניר בפעם השנייה ברציפות. רוסי הפך לגיבור לאומי באיטליה, ופיטר מייסון, שכתב ב”גרדיאן”, ציין כי הזכייה בגמר גביע העולם, שנקבעה על ידי השער הראשון המכריע של רוסי, “הייתה רגע קטרזי עבור האומה, שהייתה נתונה לתסיסה חברתית ופוליטית משמעותית במשך מספר שנים ולמרות שנחשבה לאחת ממדינות הכדורגל הבכירות בעולם, לא זכתה במונדיאל מאז 1938… עם הניצחון הגיעה עלייה בלתי נתפסת לרוח האומה, ורוסי היה במרכז החגיגות.”

בעקבות התצוגות המרשימות שלו והעובדה שהתעלה ברגעי ההכרעה עבור הנבחרת האיטלקית, זכה רוסי בכדור הזהב לאותה שנה. הוא היה אחראי ל58% מסך שעריה של קבוצתו ועד היום נחשבת הופעתו בטורניר כאחת המרשימות בהיסטוריה.

כעת נעבור לאחד הקשרים הגדולים בתולדות המשחק, שהשפעתו על הכדורגל התרחבה גם מעבר לגבולות הדשא.

מישל פלאטיני(1983-1985)

מישל פלאטיני הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על עולם הכדורגל בכל הזמנים. לראייה, השפעתו באה לידי ביטוי בפרסים האישיים הרבים שקיבל, אשר במרכזם עומדות שלושת זכיותיו הרצופות בכדור הזהב ועצם כך שהפך לאדם הראשון אשר קובע את הישג זה. זכיות אלו הדגישו את תרומתו יוצאת הדופן לספורט שכולנו אוהבים.

בשלושת המקרים בהם זכה בפרס היוקרתי, לבש הקשר הצרפתי את מדיה של הגברת הזקנה מאיטליה.

פלאטיני הגיע לטורינו מסנט-אטיין הצרפתית והייתה לו היכרות קשה עם הכדורגל האיטלקי. הוא היה יעד לביקורת על ידי תקשורת הספורט המקומית התובענית, ואף התקרב לעזוב את איטליה בחורף של עונתו הראשונה. השינוי חל כאשר פלטיני וחברו לקבוצה זביגנייב בונייק קראו לשינוי הטקטיקה, ובמחצית השנייה של העונה יובנטוס ראתה עלייה במזלה. הם הגיעו לגמר גביע אירופה, שם נכנעו להמבורג, אך זכו בגביע האיטלקי, הראשון מיני תארים רבים שיאסוף הקשר במהלך שנותיו במועדון.

פלאטיני הפך להיות לפנים של המועדון, כל המשחק זרם דרכו. בכל שלוש שנות זכייתו בכדור הזהב, הוא סיים גם כמלך שערי הסרייה א’, כשהוא מוביל את יובה לאליפות בשנים 1984 ו-1986. בנוסף, סחף את הקבוצה לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1984 כשבישל את השער הראשון בניצחון 2–1 על פורטו, לסופרקאפ האירופי ב-1984 ולגביע הבין יבשתי באותה שנה.

כמו כן, הוביל את הקבוצה להנפת גביע אירופה לאלופות בשנת 1985, כשהוא מסיים כמלך השערים של המפעל. משחק הגמר נערך באצטדיון הייזל בבריסל ומה שזכור יותר מכל מהמשחק הוא האסון שהתרחש לפני שריקת הפתיחה ובו נהרגו 39 אוהדים ונפצעו יותר מ-600 נוספים. משחק זה היה אמור להיות רגע ההכתרה של פלאטיני ביובנטוס, אך הוא נשאר בצילו של האסון הנורא. למרות זאת, הוחלט לקיים את המשחק והצרפתי הכריע את התוצאה עם בעיטת עונשין מדויקת. בימים שלאחר הגמר ספג ביקורת על חוסר האיפוק שלו בחגיגת הניצחון של יובנטוס. להגנתו, טען כי לא הודע לו במלואו על היקף האסון.

גם בגזרה הלאומית לא חף כשרונו של פלאטיני מלסחוף את הנבחרת להישגים אדירים. הוא מונה לקפטן הכחולים בעקבות כושר המנהיגות והכריזמה שלו והיה שחקן המפתח בהגעתה של הנבחרת לחצי גמר גביע העולם בשני טורנירים עוקבים(1982 ו-1986), כאשר הוא מבקיע בשתי המהדורות. למרות שזהו הישג נאה בפני עצמו, הקשר זכור בעיקר עקב יורו 1984 הביתי. ההופעה שלו בטורניר הייתה לא פחות ממרהיבה. אירופה ראתה אותו מוביל את נבחרת צרפת לגביע הבינלאומי הגדול הראשון שלה. הוא סיים את הטורניר כמלך השערים כשכבש 9 כאלה, מה שנתן לו את תואר נעל הזהב, שהתווספה לפרס השחקן המצטיין של הטורניר. למרות ששיחק רק במהדורה אחת של אליפות אירופה פלאטיני החזיק בשיא השערים בטורניר עד אשר עקף אותו כריסטיאנו רונאלדו ביורו 2020.

יורו 1984 חיזק את מורשתו של מישל פלאטיני בכדורגל הצרפתי. המנהיגות, המיומנות ויכולת כיבוש השערים שלו הפכו אותו לגיבור לאומי, והוא נותר סמל לאחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הצרפתי.

לאחר פרישתו, נשאר בכדורגל והחל לטפס במעלה ארגון אופ”א, עד אשר מונה לראש הארגון בשנת 2007. ביולי 2015 הודיע פלאטיני על כוונתו להתמודד על תפקיד נשיא פיפ”א. אולם, באוקטובר אותה שנה הושעה מכל פעילות למשך 90 יום על ידי ועדת האתיקה של פיפ”א, עקב חשדות לשחיתות וב-21 בדצמבר 2015 החליטה ועדת האתיקה להרחיק את פלאטיני יחד עם נשיא פיפ”א ספ בלאטר מכל פעילות בענף הכדורגל למשך 8 שנים. ב-2019 נעצר בצרפת בחשד כי לקח שוחד בתמורה להענקת אירוח מונדיאל 2022 לקטאר.

הצרפתי, אשר זכה לכינוי “המלך”, הוא אחד מהקשרים הטובים בכל הזמנים. הסגנון הוורסטילי ויכולת המנהיגות הבלתי מתפשרת שלו, שבאה לידי ביטוי במשחקים מכריעים וברגעי מפתח, הובילו הן את קבוצותיו והן את מדינתו להישגי שיא בכדורגל האירופי באותן שנים. מורשתו זורמת בכדורגל העולמי עד לימינו אנו.

מספר ציטוטים שנאמרו עליו:

“קנינו אותו בשביל פת לחם והוא הניח עליה כבד אווז!” -ג’יאני אניילי, נשיא יובנטוס.

“שיחקתי עבור ננסי כי זה היה המועדון של עיר הולדתי, עבור סנט-אטיין כי זו הייתה הקבוצה הטובה בצרפת ועבור יובנטוס כי היא הקבוצה הטובה בעולם!” – פלאטיני לאחר משחקו האחרון בסרייה A נגד ברשיה, ב-1987.

“כשהייתי ילד ושיחקתי עם החברים שלי, תמיד בחרתי להיות פלאטיני. נתתי לחברים שלי לחלוק ביניהם את שמות האלילים האחרים שלי”. -זינדין זידאן

משחקן שזכה בצדק בפרס היוקרתי, נעבור אל אחת הזכיות הכי מעוררת מחלוקת.

איגור בלאנוב(1986)

איגור בלאנוב, אחד הזוכים השנויים במחלוקת בכל ההיסטוריה של כדור הזהב.

השנה הייתה 1986 ודייגו ארמנדו מראדונה הצליח לגעת בשמיים בידיו על ידי זכייה במונדיאל שנערך במקסיקו. הכוכב הארגנטינאי היה ללא ספק השחקן הטוב ביותר על פני כדור הארץ, אבל בשל תקנות פיפ”א, היה זה כדורגלן אחר שזכה בכדור הזהב: איגור בלאנוב הסובייטי, חלוצה של דינמו קייב. באותה תקופה, לארגנטינאי לא היה יריב על המגרש, אך הבעיה הייתה שרק שחקנים אירופאים יכלו לקבל את הפרס ולכן הסקורר האוקראיני קיבל את מירב הקולות לפני האנגלי גארי ליניקר ואמיליו בוטרגניו הספרדי. “הייתי הכי טוב באירופה. מראדונה, הכי טוב בעולם”, אמר בלאנוב. תקנת כדור הזהב הזו נמשכה עד 1995 והלא אירופאי הראשון שזכה בה היה ג’ורג’ וואה הליברי באותה שנה.

בלאנוב היה חלוץ אשר עשה לעצמו שם כשהיה שחקנה של דימנו קייב, אותה הוביל למספר תארים גדולים. היו לו מספיק קרדיטים כדי להיחשב לשחקן הטוב ביותר באירופה לאורך 1986, שכן החלוץ ממוצא אוקראיני לא רק הבליח במדיה של דינמו קייב שזכתה באותה עונה בגביע אופ”א למחזיקות גביע, סיימה כסגנית בסופר קאפ האירופי והניפה את הדאבל הסובייטי, אלא גם זכה לביצועים יוצאי דופן במונדיאל, כולל שלושער מול בלגיה בשמינית הגמר. עקב הישגיו באותה שנה זכה להכרה בכך שקטף את תואר כדור הזהב, ובך הפך לאוקראיני השני לזכות בו לאחר שאולג בלוחין עשה זאת ב-1975.

החלוץ לא רצה להיכנס למחלוקת על אותו כדור זהב. “דייגו הוכר ב-1986 כטוב בעולם. אין מה לדון. כל אחד מאיתנו עשה כל מה שאפשר למען הקבוצה שלו, למען האוהדים ולמען המדינה שלו. וכל אחד השיג גביעים וקיבל את אהבת עמו”, אמר, בהשוואה בין היעדים שהשיגו באותה שנה. כמו כן טען: “הייתי במיטבי. אני חושב שזה היה הוגן שנתנו לי את הפרס תוך התחשבות בחוקי הרגע, מכיוון שכבשתי בליגה, באירופה ובמונדיאל”.

בשנת 2011, הוא, בלוחין וויטלי סטארוחין כונו כ”אגדות הכדורגל האוקראיני” בטקס פרסי הניצחון של הכדורגל.

עתה, הגיע הזמן לעבור אל שלוש שנים בשליטה הולנדית-מילאנית.

רוד חוליט(1987)

אם תשאלו את הדור הצעיר של הילדים כיום על רוד חוליט, הם יגידו לכם שהם מכירים אותו ממשחק הפיפ”א הפופולרי, שם קלף השחקן שלו נחשב לאחד החזקים והנחשקים במשחק. אם תשאלו את הוריהם, סביר להניח שהם יזכרו אותו בתור השחקן המגוון שכיכב בשנות השמונים והתשעים במדיהן של פ.ס.וו ומילאן.

את שנת זכייתו בכדור הזהב פתח ההולנדי בתור שחקנה של פ.ס.וו, אותה הוביל לאליפות הולנד באותה עונה ובה החל לבסס את עצמו ככדורגלן ברמה עולמית והמראה המיוחד ומלא הראסטות שלו משך את עיניהם של המועדונים הגדולים באירופה. בקיץ של אותה שנה הוא עבר לשורותיה של הרוסונרי ממילאנו, בה הוא שיתף פעולה עם שני חבריו לנבחרת האורנג’, מרקו ואן באסטן ופרנק רייקארד, אשר יצרו יחדיו משולש קטלני ואייקוני. למרות קשיי התאקלמות עקב פערי השפה, הציג חוליט יכולת נהדרת במדי הקבוצה, שהתווספה להישגיו במדי הקבוצה ההולנדית, דבר שהביא לבחירתו כשחקן השנה בעולם לשנת 1987.

חוליט נודע יותר מכל בשל סגנון המשחק הוורסטילי שלו, מה שאפשר לו לשחק במספר רב של עמדות על המגרש. הוא גילם את האתוס של הטוטאל פוטבול כיוון שבאופן טבעי היה מיומן במספר עמדות, והיה מסוגל לסייע לקבוצתו הגנתית והתקפית הודות לקצב העבודה שלו, היכולות שלו לזכות בכדור, והאינטליגנציה הטקטית של, בנוסף לתכונותיו הפיזיות. ההולנדי יכל לשחק כמעט בכל עמדה על המגרש. כחלוץ שני, כקשר התקפי או בכל מקום במרכז השדה או לאורך הקו הקדמי, בכל אחד מהאגפים או אפילו במרכז, ויכול היה לשחק גם כליברו. הוא היה שחקן אלגנטי, אשר גם היה בעל איזון טבעי יוצא מן הכלל, שיווי משקל, יכולת טכנית וכישורי כדרור, שהעניקו סגנון חינני למשחק שלו, עד כדי כך שנראה היה שהוא פשוט נהנה להיות על כר הדשא. מעבר לתכונותיו ככדורגלן, חוליט היה ידוע בזכות העקשנות והמנהיגות שלו, שבאו לידי ביטוי בכל שלבי הקריירה שלו.

בנוסף, נודע בזכות האינטליגנציה, היצירתיות, החזון והיכולות המרחביות שלו, תכונות שעזרו לו להבקיע שערים בתחילת הקריירה שלו ואפשרו לו לשחק בתפקיד עמוק יותר כפליימייקר בסוף ימיו, שם היה ידוע ביצירת הזדמנויות עבור חברי קבוצתו. כך שילב נוכחות פיזית עם כשרון, חדות מנטלית, טכניקה אדירה ומגע טבעי, כדי להפוך לדמות אייקונית בכדורגל העולמי.

כעת נעבור למי שסוגר לנו את העדור הנוכחי עם שתי זכיות רצופות, והוא חברו הטוב של חוליט למשולש האדיר במילאן ובנבחרת ההולנדית.

מרקו ואן באסטן (1988-1989)

בשנתיים בהן זכה בתואר, מלוא הפודיום של כדור הזהב הורכב משחקנים ששיחקו איתו יחד במילאן.

את משחקו הראשון במדיה של אייאקס שיחק בשנת 1982, טרם מלאו לו 18, וכבר אז נטען שהוא יוהאן קרויף החדש. הוא היה מלך השערים בליגה במשך ארבע עונות רצופות, מ-1983/84 עד 1986/87, וכבש 118 שערים ב-112 משחקים. בעונת 1985/1986 כבש 37 שערים ב-26 משחקי ליגה וזכה בנעל הזהב האירופית. הוא גם הבקיע את שער הניצחון בגמר גביע אופ”א למחזיקות גביע ב-1987, ולאחר מכן עבר לקבוצה האדומה שחורה ממילאנו יחד עם רוד חוליט.

בעונתו הראשונה, מילאן זכתה בסקודטו הראשון שלה מזה שמונה שנים, אך ואן באסטן שיחק רק 11 משחקים מכיוון והיה מוטרד עקב פציעה בקרסול. מה שעמד לזכותו כטיעון החזק ביותר שלו לזכייה בכדור הזהב באותה שנה היה הופעתו המצוינת ביורו שנערך בקיץ אותה שנה. ואן באסטן שיחק תפקיד מרכזי במסע של נבחרת הולנד בדרך לזכייתה בתואר הגדול הראשון שלה. הוא הבקיע בסך הכל חמישה שערים, כולל שלושער מול אנגליה בסיבוב הראשון, שער הניצחון בחצי הגמר מול מערב גרמניה, וכבש וולה מרהיב מזווית קשה בניצחון בגמר 2-0 מול נבחרת ברית המועצות, במה שנחשב עד היום כאחד השערים האייקונים ביותר בתולדות המשחק.  בנוסף, סיפק את הבישל לשער הפתיחה של חוליט בגמר. הוא סיים את היורו כמלך השערים וזכה בתואר שחקן הטורניר. כמו כן, הוא גם נכלל בנבחרת הטורניר.

בשנה העוקבת זכה ואן באסטן בכדור הזהב ככדורגלן הבכיר של אירופה. הוא כבש 19 שערים בסרייה א’ בעונת 88/89 ו-32 שערים בכל המסגרות באותה שנה, כולל שני שערים בגמר גביע אירופה, כשמילאן הביסה את סטיאווה בוקורשט. כמו כן, הוביל את הקבוצה לזכייה בסופר קאפ האירופי בנוסף גם להנפת הגביע הבין-יבשתי. הוא סחף את מילאן לשליטה ביבשת והיה בלתי ניתן לעצירה באותן שנים.

ואן באסטן זכה לכינוי “הברבור של אוטרכט” בשל האלגנטיות ומשחק ההתקפה האינטליגנטי שלו, והיה ידוע בשל נטייתו להבקיע שערים אקרובטיים. גובהו וחוזקו אפשרו לו להצטיין באוויר, והיכולת הטכנית והזריזות שלו גרמו לו לבצע בעיטות מרהיבות לאורך הקריירה, כמו בעיטות וולה ומספרות.

בסקר שנערך על ידי פראנס פוטבול לבחירת שחקן המאה הקודמת, סיים ואן באסטן במקום השמיני. בסקר נעזר המגזין בזוכי העבר של כדור הזהב.

“זה בין רומאריו לוואן באסטן” אמר דייגו מראדונה כשנשאל מי היה השחקן הטוב ביותר שהוא ראה אי פעם.

סופר כדור זהב(1989)

סופר כדור זהב הוא שמו של פרס שהוענק פעם אחת בלבד ב-24 בדצמבר 1989 על ידי המגזין הצרפתי לשחקן הכדורגל הטוב ביותר בשלושת העשורים הקודמים והוא נחשב יותר אקסקלוסיבי מכדור הזהב היוקרתי המחולק מדי שנה.

הפרס הזה חולק פעם אחת בלבד, והוא הוענק לחלוץ האגדי אלפרדו די-סטאפנו. המועמדים היו שחקנים שזכו בפרס לפחות פעמיים במהלך שנותיו, וזכות ההצבעה ניתנה לצופי וקוראי המגזין, כמו גם לשופטים מטעמו ולזוכי כדור הזהב בעבר. הצופים והקוראים בחרו בפלאטיני כזוכה בפרס, אך השופטים וזוכי העבר העניקו את הפרס לדי-סטאפנו.

במשך שנים רבות, סופר כדור הזהב הוצג במוזיאון ריאל מדריד באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, אך בשנת 2021, ילדיו של די סטפנו בחרו להציע אותו למכירה פומבית למען זכרונו. מהדורה שנייה אפשרית של הפרס עשויה להתקיים בשנת 2029 ותכסה ארבעה עשורים מאז 1989.

בחלק הבא של סדרת הכתבות נעסוק בעשור האחרון של המאה ה-20, במסגרתו נפגוש בזוכים הראשונים שהגיעו מחוץ ליבשת אירופה, ובאפריקאי היחיד שזכה לכבוד היוקרתי. כמו כן, שליטתה של גרמניה בפרס ממשיכה לצבור תאוצה ו”הברבור של אוטרכט” חוזר לזכייה שלישית בפרס.

אולי תאהב גם עוד מהמחבר
4 תגובות
  1. דן כותב

    להב גרוס 👏🏻👏🏻

    השב
  2. מייקל כותב

    נהדר!

    השב
  3. אלון פיאלקוב כותב

    כתבה עמוקה ונהדרת להב, תודה

    השב
  4. אליאב רוזן כותב

    סדרת כתבות מרתקת

    השב
השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן