כדור הזהב | שנות ה-70 – טוטאל פוטבול, מערב גרמניה וחלוצים במדינתם ובמקצועם

ברוכים הבאים לסדרת כתבות אודות הפרס האישי המכובד ביותר בעולם הכדורגל. בחלק הראשון סקרנו את היסטוריית המפעל, הבנו את שיטתו וכיצד הוקם ובנוסף הבאנו את סיפורם של הזוכים הראשונים. בחלק השני הצגנו את עונותיהם של מגוון הזוכים של שנות ה-60, העשור המלא הראשון בו חולק הפרס. כעת, בחלק השלישי לסדרה, ניגע בשנות ה-70 ונספר את סיפורם של אלו שזכו לכבוד האישי הרב ביותר בעולם הכדורגל.

תארים אישיים או קבוצתיים, למה מהשניים יש השפעה גדולה יותר על מורשת של שחקני כדורגל? מחד, תאריו האישיים בהם זכה השחקן שמים את הזרקור עליו בלבד, בנפרד מקבוצתו ובעצם משקפים את יכולות הכדורגל האינדיבידואליות שלו. מאידך, שאיפתו של כל כדורגלן היא למלא את ארון הגביעים שלו בכמה שיותר תארים קבוצתיים, לשחק על הבמות הגדולות, להגיע להישגים ולפסגות הגבוהות ביותר כשהוא עוזר לקבוצתו לנצח. האמת נמצאת, כמו בהרבה מקרים אחרים, באמצע. אך אם אנחנו בוחרים לדבר על תארים אישיים, אין פרס גדול יותר מאשר כדור הזהב.

בחלק שיובא לפניכם נסקור את השחקנים הבולטים של שנות ה-70, ביניהם נמצאים כוכב הולנדי, קייזר ומפציץ גרמניים ומספר חלוצים שהובילו את קבוצותיהם להישגים נאים בבמה האירופית הגדולה ביותר.

שבע השנים הראשונות של שנות ה-70 אופיינו על ידי שליטתן של גרמניה והולנד, הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרות הלאומיות, דבר שהתבטא היטב ברשימת זוכי כדור הזהב, כאשר שש מתוך שבע שנים אלו הסתיימו בזכייה של שחקן המייצג את אחת המדינות הללו. במהלך שנים אלו, שתי הנבחרות חוו הצלחה ניכרת ושלטו בדומיננטיות בבמה הבינלאומית. ליריבות ולהשפעה ההדדית בין שתי מעצמות הכדורגל הללו הייתה השפעה משמעותית על הספורט. ניתן לומר שבמהלך אותו פרק זמן, מסעותיהן של שתי המדינות, מבחינת כדורגל, נשזרו זה בזה לעיתים.

ברמת המועדונים, ניתן לחלק את שנים אלו לשני חלקים. בארבע השנים הראשונות לעשור, הפגינו הקבוצות ההולנדיות בראשות אייאקס, שליטה באירופה כשהן זוכות 4 פעמים ברציפות בגביע האלופות, כשאייאקס אחראית לשלוש זכיות רצופות מתוכן. לאחר זכיותיו של המועדון ההולנדי, הגיעו שלוש זכיות רצופות של המועדון הגרמני הבכיר ביותר, באיירן מינכן. כמעט בלתי אפשרי להפריד בין הצלחת קבוצות אלו לבין הצלחת הנבחרות הלאומיות שלהן, בעיקר מן הסיבה שהשחקנים המרכזיים בכל נבחרת שיחקו באותן קבוצות.

יוהאן קרויף, אייאקס והטוטאל פוטבול

הדבר בלט ביותר בהולנד, בה התוודע העולם אל מלוא עוצמת ה”טוטאל פוטבול” ואל ההוגה שלו רינוס מיכלס.

למרות שסגנון משחק זה היה בשימוש שנים לפני שאייאקס שיחקה בו, מיכלס נחשב לאבי הטוטאל פוטבול, שכן הוא הביא אותו לידי שלמות. סגנון משחק זה מאופיין על ידי זו שיטה טקטית בה כל שחקן שדה יכול להשתלט על תפקידו של כל שחקן אחר בקבוצה. במערכת זורמת זו, אף שחקן שדה אינו מקובע בתפקיד קבוע מראש וכל אחד יכול לשחק בתור שחקן התקפה, קשר וכמגן. השחקן היחיד שחייב להישאר בעמדה מוגדרת הוא השוער. שיטה זו נחשבה לשיטה מהפכנית ומודרנית, שהרימה לא מעט גבות בזמנה שכן היא הייתה מנוגדת לתפיסות הכדורגל דאז. כוכבה הבלתי מעורער של הטוטאל פוטבול היה יוהאן קרויף, שזכה שלוש פעמים בכדור הזהב באותן שנים.

תחת שרביטו של מיכלס ובניצוחו של קרויף, שיחקה אייאקס כדורגל מהפכני, שהפך אותה ממועמדת לירידת ליגה לקבוצה המלהיבה ביותר באירופה של תחילת שנות ה-70. בעונת 1970/1971 המכונה הגיעה לפסגה הראשונה שלה, כשקטפה את התואר האירופי הבכיר והוכיחה שסגנון המשחק המהפנט שלה מביא תוצאות. עונה זו הבליטה במיוחד את קרויף והייתה פרק משמעותי בקריירה שלו, בסימן הצלחה קבוצתית והכרה אישית עם זכייתו הראשונה בכדור הזהב. העונה הציגה את הופעתו של קרויף כסמל כדורגל ויצקה את הקרקע להשפעתו המתמשכת על הספורט בשנים הבאות, כשהוא מציג את יכולותיו הוורסטיליות על מגרש הדשא.

ההצלחה של אייאקס בעונת 1970-71 הניחה את הבסיס להישגים גדולים עוד יותר בשנים שלאחר מכן. השילוב בין הכישרון של קרויף, פילוסופיית האימון של רינוס מיכלס וסגל מוכשר, הכין את הבמה לדומיננטיות של אייאקס בכדורגל האירופי. בסיום אותה עונה עזב המאמן את המועדון כשעבר לברצלונה, בטענה שהשיג כל מה שיכל לדמיין. מחליפו, שטפן קובאץ’, המשיך במסע המופלא ודבק בשיטה שהפכה להיות מזוהה עם המועדון. הוא הוביל אותה לשתי אליפויות אירופה נוספות, כשבעונת 71/72 היא הופכת לקבוצה השנייה בהיסטוריה שזוכה בשלושת התארים הגדולים ולמעשה משלימה זכייה ב”טרבל”.

הקבוצה חטפה מכה קשה כאשר בקיץ 1973 עבר קרויף לברצלונה ולמעשה התאחד עם מיכלס. במדי הקבוצה הקטאלונית הוא הוסיף שתי זכיות נוספות בכדור הזהב, כאשר עשה זאת פעמיים ברציפות בשנים 1973 ו-1974. בראשונה מבין השתיים, לפני מעברו לבארסה, הוא הוביל את אייאקס לזכייה באליפות אירופה שלישית ברציפות וכמו כן לזכייה באליפות הולנד. הופעותיו של קרויף בעונה זו המשיכו להפגין את מיומנותו, חזונו ויכולת כיבוש השערים יוצאת הדופן שלו. הרבגוניות שלו על המגרש ואיכויות המנהיגות שלו תרמו להצלחתה של הקבוצה. מורשתו של קרויף באייאקס נמשכה גם מעבר לעונת 1972/1973. השפעתו על סגנון המשחק של המועדון, הצלחתו במפעלים מקומיים ואירופאיים ומנהיגותו תרמו למעמדה של אייאקס כאחד ממועדוני הכדורגל המובילים בעולם.

את זכייתו השלישית הוסיף קרויף בשנתו המלאה הראשונה בברצלונה והגורם העיקרי לזכייתו בפרס הייתה הופעתה של נבחרת הולנד בגביע העולם באותה שנה. כפי שהוזכר קודם לכן, בלתי אפשרי היה להפריד בין הצלחת הקבוצות המקומיות לבין הצלחת הנבחרות הלאומיות. נבחרת הולנד של אותן שנים התבססה בעיקרה על שחקנים ששיחקו בשורות אייאקס. לכן, סגנון המשחק של האורנג’ דגל גם הוא בטוטאל פוטבול ותרמה לכך העובדה שמאמן הנבחרת באותו גביע העולם היה רינוס מיכלס המהפכן. הולנד הציגה באותו טורניר יכולת מהפנטת, בו הראתה לעולם על הבמה הגדולה ביותר את עוצמת שיטת המשחק שלה, והעפילה למשחק הגמר מול מערב גרמניה. עוד לפני שנגיע לדבר על הקבוצות הגרמניות ועל הנבחרת הלאומית שלה, יש לציין שמשחק זה נחשב כהתנגשות של פילוסופיות כדורגל. בעוד שלגרמנים הייתה גישה ממושמעת ומאורגנת, ההולנדים הציגו יצירתיות, כישרון ומשחק פתוח וחופשי. באותו משחק עלתה הולנד ליתרון מוקדם מהנקודה הלבנה, רק כדי לאפשר לגרמנים להפוך את התוצאה, לנצח 2-1 ולהניף את גביע העולם בפעם השנייה בתולדותיהם. למרות האכזבה המרה מההפסד בגמר, נבחרת הולנד הותירה חותם היסטורי על הטורניר עם סגנון המשחק החדשני שלה. השפעתו של יוהאן קרויף על הקבוצה הייתה עמוקה במיוחד והוא היה הסמל הגדול של הטוטאל פוטבול. הוא נבחר לשחקן הטורניר ובהמשך זכה בכדור הזהב עקב תרומתו האדירה לריצה המופלאה של הכתומים בנוסף לכך שזכה עם ברצלונה באליפות ספרד באותה עונה.

לאחר פרישתו, פצח ההולנדי בקריירת אימון, שבמרכזה מונה למאמנה של ברצלונה ב1988. הגעתו למועדון היא סמל לתחילתו של עידן חדש בהיסטוריה שלו. קרויף את הקבוצה לשנים מוצלחות מאוד מבחינתה, בה זכתה במספר רב של תארים. הקבוצה שלו בברצלונה, המכונה לעתים קרובות “נבחרת החלומות”, כללה כמה שחקנים ברמה עולמית, כולל פפ גווארדיולה, רונלד קומאן, מיכאל לאודרופ וחריסטו סטויצ’קוב. הקבוצה נודעה בסגנון הכדורגל היפה והיעיל שלה. קרויף יישם את העקרונות של ה”טוטאל פוטבול”, אותו סגנון משחק שחונך עליו כשחקן ושהוא חווה תחת רינוס מיכלס באייאקס. הדגש היה על החזקה בכדור, משחק התקפה וורסטיליות של השחקנים.

השפעתו של יוהאן קרויף על ברצלונה התרחבה הרבה מעבר לשנות האימון שלו. הוא עיצב את זהות המועדון והניח את הבסיס להצלחתו העתידית. השפעתו על פילוסופיית הכדורגל והניהול הותירה חותם בל יימחה על הספורט. המורשת שלו במועדון משתרעת מעבר לגביעים. השפעתו על סגנון המשחק ופיתוח של דורות השחקנים הבאים של המועדון היא מתמשכת. פילוסופיית “Cruyfismo” ממשיכה להשפיע על ברצלונה ומועדוני כדורגל אחרים ברחבי העולם.

גרד מולר, פרנץ בקנבאואר ונבחרת מערב גרמניה

מן העבר השני של המתרס, עומדת מערב גרמניה. הנבחרת, כמו המדינה עצמה, מאופיינת בסדר ובארגון, כמו גם במשמעת העילאית שלה. בעוד הצלחת הנבחרת הלאומית משתרעת על פני כל שנות ה-70, הצלחת הקבוצות הגרמניות החליפה את ההגמוניה של אלו ההולנדיות החל משנת 1974. כאשר ניגשים לבחון את עשור זה ברמה הלאומית, ניתן לראות שזהו עשור בעל דומיננטיות אדירה של המאנשאפט בעולם הכדורגל, כאשר בכל טורניר שהתקיים בשנים אלו הן רשמו הישגים משמעותיים. תחילת המסע היא במונדיאל 1970.

אל גביע העולם שהתקיים במקסיקו הגיעה גרמניה כסגנית האלופה וסחבה עימה הר של ציפיות על כתפיה כשמטרתה היא להתקדם מדרגה אחת נוספת בדרך להנפת הגביע הנחשק. לעומת שכנתה ממערב הולנד, לה היה כוכב אחד נוצץ באותן שנים, לגרמנים היו שני שחקנים שעמדו באופן בולט מעל כל השאר, גרד מולר ופרנץ בקנבאואר, שתפקידם היה להנהיג את המכונה הגרמנית. שני השחקנים האלו קישרו בין כל חתיכות הפאזל הגרמני, גם על המגרש, שכן האחד חלוץ והשני שחקן הגנה, וגם מחוצה לו כאשר הפגינו מנהיגות בלתי מתפשרת.

גרד מולר הגיע לטורניר כמחזיק נעל הזהב האירופית, לאחר עונה בה כבש 38 שערי ליגה במדיה של באיירן מינכן. הוא זכה לכינוי “המפציץ” מכיוון שהוא נחשב לאחד מכובשי השערים הגדולים בתולדות הכדורגל. הוא נתפס כ”צייד השערים” הגדול ביותר בהיסטוריה, כאשר גארי לינקר כינה אותו “צייד השערים האולטימטיבי”. הגרמני הוכיח שלא סתם הוא קיבל את הכינוי כשהפציץ עשרה שערים בטורניר כולו, עבורם קיבל את תואר מלך השערים שלו וזכה בנעל הזהב. שעריו של החלוץ סייעו לגרמניה לסיים במקום השלישי, כשהיא מודחת בחצי הגמר לאחר אחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות המונדיאלים, כאשר היא מפסידה בהארכה 4-3 לאיטליה במשחק שזכה לכינוי “משחק המאה”. באותו משחק בקנבאואר סדק את עצם הבריח אך המשיך לשחק למרות הכאבים העזים. הופעותיו של מולר במונדיאל 1970 הדגישו עוד יותר את מעמדו כאחד החלוצים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. היכולת שלו למצוא את החלק האחורי של הרשת בעקביות וברגעים מכריעים הפכה אותו לדמות מפתח במערב גרמניה במהלך הטורניר. עקב יכולתו המופלאה בטורניר, בשילוב עם עונתו הנהדרת במדי הקבוצה הגרמנית, הביאו לכך שזכה בכדור הזהב לאותה שנה.

שנתיים לאחר מכן נרשמה היסטוריה כאשר כל הפודיום של כדור הזהב היה מיוצג על ידי אומה אחת.

שנת 1972 הייתה שנה גדולה לשניהם, כשכל מאמציהם התנקזו לקראת היורו שנערך בבלגיה. בקנבאואר, שידוע בכינויו “הקייזר”, מונה לקפטן הנבחרת הגרמנית שנה קודם לכן, כעדות למנהיגותו הבלתי מתפשרת. הוא נודע בזכות היכולות הוורסטיליות שלו שהקנו לו את האפשרות לשחק במספר עמדות, בעיקרן כשחקן הגנה אך גם במרכז השדה. לגרמני מיוחס הקרדיט כמי שהניח את היסודות לתפקיד הבלם המודרני, שידוע כיום כ”ליברו”. הליברו הוא שחקן הגנה שמתערב באופן יזום במשחק ההתקפה של קבוצתו. בלם מסוג אחר. לא חזק במיוחד, אך אחד שסגנונו האלגנטי מאפשר לו להניע את הכדור, להתקדם איתו ולא רק לעשות הגנה. מי שהרוויח את המירב מיכולתו המופלאה של בקנבאואר הוא מולר, ששיחק איתו בקבוצה מבוואריה וגם בנבחרת. ה”מפציץ” הגיע לטורניר לאחר שזכה פעם נוספת בנעל הזהב האירופית, כשהוא קובע שיא בונדסליגה חדש עם 40 כיבושים, שנשבר רק בשנת 2021 על ידי לבנדובסקי. שני החברים הטובים המשיכו את כושרם יחדיו והובילו את הנבחרת כל הדרך עד לזכייה באליפות אירופה, כאשר בקנבאואר שולט במגרש ומולר מסיים פעם נוספת כמלך השערים של טורניר גדול, עם ארבעה כאלו, כולל שניים בגמר. יכולתם במהלך האליפות הביאה לכך שנכללו בנבחרת הטורניר ונתנו לשחקן ההגנה את הזכות להניף את הגביע עבור מערב גרמניה. השליטה הגרמנית הייתה כה חזקה באותה שנה, כאשר שחקניה תפסו את שלושת המקומות הראשונים ברשימת כדור הזהב, כשמעל כולם עומד בקנבאואר לאחר שגבר בקרב צמוד על מולר וחברם לנבחרת גינטר נצר.

אם עתה התמקדנו אך ורק בדומיננטיות המופלאה של הגרמנים ברמה הלאומית, עתה נכנסת למשוואה גם קבוצה מהמדינה. אם שנת 1972 הייתה שנה עליהם רק יכלו לחלום, באה שנת 1974 וניפצה את כל התקרות, למרות שאף לא אחד מהם זכה בכדור הזהב. השניים שברו את ההגמוניה של אייאקס בכדורגל המועדונים, כאשר הובילו את באיירן לזכייה ראשונה מתוך שלוש רצופות בליגת האלופות (המועדון הגרמני הראשון שזכה במפעל). בקנבאואר הפגין שליטה ומנהיגות בלתי מעורערת, שהקנו לו את הזכות להניף כקפטן את הגביע ומולר מסיים כמלך השערים של המפעל וכובש בגמר. לאחר שהשלימו משימה אחת והפכו לאלופי אירופה עם המועדון, רצו להפוך לאלופי עולם עם הנבחרת. למרות שאירחו את המונדיאל, הגרמנים לא נחשבו כפייבוריטים הברורים לזכות בו, כשמי שתופסת את מקומם היא נבחרת הולנד בהנהגתו של קרויף וסגנון הטוטאל פוטבול עליו הרחבנו בתחילה. הגרמנים עשו את עבודתם בהנהגתו של בקנבאואר, והעפילו לגמר שם פגשו כאמור את הולנד. במשחק, בקנבאואר ועמיתיו להגנה סימנו את קרויף כל כך טוב עד שההולנדים לא הצליחו להוציא לפועל את שיטת המשחק שלהם לשימוש מלא. ההתמודדות, כזכור, נגמרה בתוצאה 2-1 למארחים. מי שכבש את שער הניצחון בגמר היה מולר, שסיים את הטורניר כולו עם ארבעה כיבושים ובעצם קבע שיא מונדיאל לכמות שערים שנכבשו על ידי שחקן בודד עם 14, שיא שהחזיק עד לשנת 2006. אותו גול מפורסם שהעניק לקייזר את הזכות להניף עוד גביע, היה בדיעבד השער האחרון של החלוץ במדים הלאומיים, שכן הוא פרש מהנבחרת לאחר אותו טורניר. במהלך 62 משחקיו עבור מערב גרמניה, מולר כבש 68 שערים, כשחלק נכבד מהם הם שערי הכרעה במעמדים הגדולים ביותר.

השניים המשיכו להוביל יחדיו את הקבוצה הבווארית אל הצלחות כבירות במפעל הבכיר של אירופה, כשהוסיפו שתי זכיות בגביע האלופות בשנים 1975 ו-1976, כשבכולן משמש הליברו כקפטן הקבוצה. בשנה הראשונה מבין השתיים מולר המשיך למצוא את השער בצורה עקבית, כששוב סיים כמלך שערי המפעל וכבש את אחד השערים בגמר. בקנבאואר, לעומת מולר, המשיך לשלוט גם בקרב המועמדים לכדור הזהב, ולאחר שנתיים רצופות בהם סיים במקום השני, ב-1976 זכה בפרס המכובד בפעם השנייה בקריירה שלו. עצם זכייתו הפכה את בקנבאואר לשחקן ההגנה היחיד שזוכה פעמיים בתואר, נתון המחזיק עד ימינו. כאמור, הוא זכה עם המועדון הגרמני בליגת האלופות והוביל את גרמניה למקום השני ביורו הנערך באותה שנה, כשהוא נבחר פעם נוספת לנבחרת הטורניר.

בלתי אפשרי להפריד בין הדרכים של שתי אגדות הכדורגל הללו, כאשר הלכו יד ביד לאורך שנים ארוכות והיו חלק אינטגרלי מאחת הנבחרות הגדולות בהיסטוריה כמו גם באחת מקבוצות הכדורגל הטובות בעולם. לשני השחקנים הייתה מערכת יחסים חזקה וחיובית גם על המגרש וגם מחוצה לו, דבר שהתבטא בצורה קריטית בהצלחתה של הנבחרת הלאומית. ההבנה שלהם אחד את השני על המגרש וסגנון המשחק שלהם הוציא את המיטב מהאחר. מחוץ למגרש, נבחרת מערב גרמניה בתקופה ההיא הייתה ידועה ברוח הנבחרת החזקה ובאחווה שלה. מולר ובקנבאואר, כדמויות מפתח בצוות, היו חלק מרכזי מקבוצה מגובשת זו. שרר ביניהם כבוד הדדי, שכן הכיר כל אחד מהם בחשיבותו של חברו להשגת מטרותיהם. לאחר מותו של מולר הכריז הקייזר כי החלוץ הוא “השחקן הכי חשוב בתולדות באיירן מינכן”, והוסיף ואמר שהיו “כמו אחים”.

שניהם מחזיקים באינספור נתונים וסטטיסטיקות מדהימים, אחד בולט הוא ששניהם חלק מתשעה שחקנים שזכו בגביע העולם, בליגת האלופות ובכדור הזהב, כשמולר הוא אחד משני שחקנים, לצד מסי, שמוסיף גם את תואר נעל הזהב האירופית. עוד נתון בו החזיק לפני הגעתו של מסי היה שיא השערים בשנה קלנדרית, כאשר הבקיע 85 שערים במהלך שנת 1972, שיא שנשבר רק לאחר 40 שנה. נשיא באיירן מינכן הרברט היינר הכריז שמולר הוא “החלוץ הגדול ביותר שהיה אי פעם”.

לאחר פרישתו ממשחק פעיל, הפך בקנבאואר למאמן גדול, שהוביל את גרמניה לזכייה במונדיאל 1990. בכך, הוא נמצא ברשימה מצומצמת של שלושה גברים בלבד שזכו בגביע העולם גם כשחקנים וגם כמאמנים. בנוסף, הוא שיחק תפקיד משמעותי בכך שלגרמניה ניתנה זכות אירוח המונדיאל ב2006.


ניתן להגיד שנבחרות גרמניה והולנד של שנות ה-70 היו מרכזיות בעיצוב הנוף של הכדורגל הבינלאומי. חידושיהם הטקטיים, הברקותיהם האינדיבידואליות וההשפעה ההדדית שלהן הותירו מורשת מתמשכת, שתרמה לאבולוציה של הספורט. ליריבות ביניהן וחילופי הרעיונות בתקופה זו הייתה השפעה עמוקה על התפתחות הכדורגל המודרני.

השחקן היחיד שהצליח להשתחל באותה תקופה ולזכות בפרס כדור הזהב בעיצומו של העידן ההולנדי – גרמני הוא אולג בלוחין.

אולג בלוחין

החלוץ האוקראיני שייצג באותה עת את ברית המועצות הוא שם פחות מוכר לחובבי הכדורגל בעולם, אך רשימת הישגיו והיותו פורץ דרך הקנו לו מעמד של כוכב ענק בברית המועצות, דבר שבא לידי ביטוי עם זכייתו בכדור הזהב לשנת 1975.

בלוחין מזוהה עם המועדון האוקראיני דינמו קייב, בו שיחק במרבית שנות הקריירה שלו. במהלך 18 עונותיו בקבוצה, מי שכונה ה”אביר של דינמו” הוביל אותה לשמונה אליפויות הליגה הסובייטית, חמישה גביעים ופעמיים לגביע אופ”א למחזיקות גביע. החלוץ נחשב לאחד מגדולי שחקני ברית המועצות בכל הזמנים, והוא מחזיק בשיאי ההופעות והשערים של הליגה הסובייטית, כשהוא מרשית 211 פעמים ב-432 הופעות. כשרונו הרב לא פסח על הבמה הבינלאומית וגם כאן הוא מחזיק באותם שיאים, כשערך 112 הופעות במדי הנבחרת (היחיד שעבר את רף 100 ההופעות במדי ברית המועצות) וכבש 42 שערים לזכותה. בלוחין שיחק עם הנבחרת בשני גביעי עולם בשנות ה-80, בהם כבש שער אחד בכל טורניר. בנוסף לנבחרת הבוגרת, הוא ערך 12 הופעות במדי הנבחרת האולימפית במסגרת שתי אולימפיאדות (1972,1976), כשבשני המקרים הוא מסיים עם מדינתו במקום השלישי.

האביר נחשב לאחד מהשחקנים הבולטים של שנות ה-70, כשהוא נודע בעיקר בזכות יכולת כיבוש השערים העילאית שלו, שבאה לידי ביטוי באחת מהליגות הקשוחות באירופה. הצלחתו עם דינמו קייב באותן שנים בליגה המקומית, בנוסף לכך שהגיע עימה לרבע גמר ליגת האלופות באותה שנה, הביאה לזכייתו בכדור הזהב של 1975. עקב כך, הפך ליליד ברית המועצות השני אחרי השוער לב יאשין שזוכה בפרס הגדול, ולאוקראיני הראשון שעושה זאת.

לאחר פרישתו ממשחק פעיל עבר בלוחין לעולם האימון. לאחר שעבר מספר קבוצות קיבל לידיו את הנבחרת הלאומית ותחת הנהגתו אוקראינה העפילה לטורניר גדול לראשונה כמדינה עצמאית, כשהבטיחה את השתתפותה במונדיאל 2006 בגרמניה, בו הגיעה עד לרבע הגמר. לאחר מספר שנים בהן דרכיהם נפרדו, חזר בלוחין לאמן את הנבחרת והעפיל עימה ליורו 2012, אך לא צלח לעבור את שלב הבתים.

בעקבות הישגים אלו בלוחין נחשב פורץ דרך, במיוחד באוקראינה, בה זכה בשנת 2011 לכבוד להיבחר, לצד איגור בלנוב וויטלי סטארוחין, ל”אגדות של הכדורגל האוקראיני” בטקס פרסי הניצחון של הכדורגל.

כמו כן, השפעתו על עולם הכדורגל הסובייטי הייתה מכרעת, והוא היה אחד השחקנים הסובייטים הראשונים ששיחקו בחו”ל כאשר חתם בשנת 1988 בליגה האוסטרית ושנה לאחר מכן שיחק גם באריס לימסול הקפריסאית.

זכייתו בכדור הזהב סימנה נקודת שיא בקריירה שלו ותרמה למורשת הכדורגל האוקראיני והסובייטי. ניצול השערים שלו והשפעתו הכוללת על הצלחתה של דינמו קייב היו גורמים מרכזיים לזכייתו בתואר השחקן הטוב בעולם באותה שנה.


כעת נעבור אל הדני היחיד שזכה בפרס.

אלן סימונסן

מוקדם יותר בכתבה הזכרתי את שליטתה של באיירן מינכן במפעל הבכיר ביותר של כדורגל המועדונים באירופה. קבוצה נוספת מאותה מדינה, שהפגינה דומיננטיות באותה תקופה במפעל השני בחשיבותו היא בורוסיה מנשנגלדבך, בהובלתו של החלוץ הדני אלן סימונסן.

גלדבך חוותה תור זהב באותן שנים, כשזכתה במספר תארים מקומיים ובינלאומיים. לקבוצה הייתה תקופה מוצלחת ביותר באותו פרק זמן, כאשר היא מבססת את עצמה כאחד ממועדוני הכדורגל המובילים בגרמניה, שם עמדה כנגד באיירן מינכן, ובאירופה כולה.

בגזרה המקומית, לאחר הצטרפותו של סימונסן, המשיכה הקבוצה את הכושר הנהדר שלה וזכתה בגביע המקומי בעונתו הראשונה במועדון, אולם על הדני עברו קשיי התאקלמות והוא כמעט ולא שותף באותה עונה. הוא פרץ להרכב הראשון בעונת 74/75, והוביל את המועדון עם 18 שערים בדרך להבטחת האליפות. בפרק הזמן הזה בו הבווארים שלטו בליגת האלופות, הצליחה גלדבך למגר את שליטתה בבונדסליגה וזכתה בשתי אליפויות נוספות בשנים 1976-1977. מה שהקפיץ את המועדון לשלב הבא בהתפתחותו הגיע בדמות הצלחה במפעלים היבשתיים, בייחוד בגביע אופ”א. הקבוצה אותתה על כוונותיה כאשר סיימה את עונת 72/73 כסגנית אלופת המפעל. ריצה זו צברה לשחקניה ניסיון רב על הבמה האירופית, שבא לידי ביטוי בשתי זכיותיה במפעל, בשנים 1975 ו-1979. בתווך הגיעה עונתה הגדולה ביותר של סימונסן בקריירה. הוא סייע לקבוצה להגיע עד לגמר ליגת האלופות, בו נעצרה רק על ידי ליברפול האנגלית. סימונסן כבש שער בלתי נשכח בבעיטה חזקה כדי להשוות את המשחק ל-1–1, אך מנשנגלדבאך הפסידה בסופו של דבר 3–1. סימונסן הראה את יכולת כיבוש השערים שלו בדמות הבקעת שערים בגמרים של שני המפעלים, שהוכיחו שהוא שחקן של רגעי הכרעה.

מאוחר יותר באותה שנה הוא נבחר כזוכה של כדור הזהב והפך לשחקן הדני הראשון שזוכה בפרס זה. המירוץ היה צמוד. סימונסן עבר את האנגלי קווין קיגן בשלוש נקודות ואת הקשר הצרפתי מישל פלאטיני בארבע נקודות כדי לזכות בפרס היוקרתי. הניצחון היה בולט בכך שדנמרק, מולדתו, לא הייתה בין מדינות הכדורגל המובילות בשנות ה-70, מה שהותיר לו מעט מקום להרשים בטורנירים הבינלאומיים.

לאחר זכייתה של גלדבך בגביע אופ”א לשנת 1979, עבר סימונסן לברצלונה. במהלך שלוש שנותיו בקטאלוניה הוא היה מבולטי שחקני המועדון, אך לא השכיל להוביל אותו לאליפות. הוא כן הצליח לזכות עם הקבוצה בגביע המלך לשנת 81, ושנה לאחר מכן לזכות בגביע אופ”א למחזיקות גביע, כשהוא כובש את השער המכריע בגמר. עצם הבקעתו בגמר זה הקנתה לדני הישג נדיר בכך שהוא הכדורגלן היחיד שהבקיע בליגת האלופות, בגביע אופ”א ובגביע אופ”א למחזיקות גביע.

סימונסון היה חלק מרכזי בנבחרת דנמרק באותן שנים, שכפי שהוזכר לא הייתה מאריות אירופה ולכן לא השתתפה בטורנירים רבים. לעומת כוכבים אחרים שזכו בפרס, הקריירה הבינלאומית שלו דלה יחסית, והוא השתתף בשלושה טורנירים עם הנבחרת, כששניים מהם, יורו 1984 ומונדיאל 1986, נערכו בשלהי הקריירה שלו. הוא לבש את מדיה של דנמרק ב-55 הופעות ותרם לזכותה 20 שערים.

זכייתו בכדור הזהב סימנה רגע היסטורי עבור הכדורגל הדני. הצלחתו בבורוסיה מנשנגלדבאך וההכרה כשחקן הטוב בעולם הדגישו את השפעתו על המשחק באותה תקופה. בנוסף, כסמל על גדולתו, הוא נכנס להיכל התהילה של הכדורגל הדני בנובמבר 2008.


מי שסוגר את עשור שנות ה-70 עם שתי זכיות רצופות בפרס האישי היוקרתי ביותר הוא חלוצה האנגלי של המבורג.

קווין קיגן

קיגן ממשיך את הקו אותו הצגתי קודם, כאשר כיכב במדיה של המבורג, במדיה זכה בשני תארים אלה. למרות תקופה מופלאה בקבוצה הגרמנית הוא נודע בעיקר בשל זמנו באחת הקבוצות האנגלית הטובות ביותר, ליברפול. ביל שאנקלי הביא אותו לקבוצה בתחילת העשור ותחילה השתמש בו כקשר אך מהר מאוד הסיט אותו לעמדת החלוץ בזכות הדריבל שלו, כמו גם יכולתו להצטיין בכיבוש שערים ובמאבקים אוויריים.

בעונת 72/73 קיגן זכה בתארים המשמעותיים הראשונים שלו. תחילה, סייע לרדס לזכות באליפות אנגליה לאחר מאבק צמוד בצמרת. שנית, היה חלק ממסעה של הקבוצה במפעל המשני בחשיבותו באירופה, גביע אופ”א, שם גברה בסיכום שני משחקים על מנשגלדבך של אלן סימונסן, כשקיגן כובש צמד במשחק הראשון. האנגלי המשיך להוכיח את חשיבותו במשחקי הכרעה כאשר כבש צמד נוסף בגמר הגביע האנגלי שנה מאוחר יותר והוביל את הקבוצה לתואר נוסף.

לאחר שנה בה נשארה בידיים ריקות, ליברפול שחזרה בעונת 75/76 את הדאבל שלה מעונת 72/73, כאשר קיגן כובש בכל אחד משני משחקי הגמר. בעונה הבאה השתדרג המועדון כאשר זכה בדאבל יוקרתי יותר, והחליף את הזכייה בגביע אופ”א בזכייה בגביע האלופות, כשהחלוץ האנגלי מסיים במקום השלישי בטבלת הכובשים של המפעל. למרות החדשות הטובות, באותה עונה החליט קיגן לעזוב את ליברפול לאחר 323 הופעות ו-100 שערים ולעבור לשורותיה של המבורג הגרמנית. את החיבור שלו לקבוצה ניתן להבין בזכות המשפט המדהים שאמר: “הדבר היחיד שאני חושש ממנו הוא להחמיץ מול שער ריק מול ה’קופ’. הייתי מת אם זה היה קורה. כשהם מתחילים לשיר ‘You’ll Never Walk Alone’ העיניים שלי מתחילות לדמוע. היו מקרים שבהם אני בעצם בכיתי בזמן ששיחקתי.”

המעבר של קיגן להמבורג סימן את אחד המקרים המוקדמים של שחקן אנגלי בעל פרופיל גבוה שבחר לשחק בחו”ל, מה שסלל את הדרך לשחקנים אנגלים עתידיים לחקור הזדמנויות בליגות זרות.

לאחר חבלי קליטה קשים במיוחד בגרמניה, שכללו בין היתר השתלבות קשה במועדון עקב פערי שפה ויכולת ירודה מצידו, החל קיגן להציג יכולת משופרת. למרות שקבוצתו סיימה במקום העשירי בלבד בליגה ולא הציגה יכולת טובה, קיגן סיים עם 12 שערים וזכה בתואר שחקן השנה בעולם.

בעונה העוקבת קיגן השתלב באופן מוחלט בקבוצה, דבר את השפה ותקשר עם חבריו בצורה נפלאה. האוהדים החלו לקבל אותו בצורה פתוחה והדביקו לו את הכינוי “העכבר האדיר”, על שם גיבור על בסדרה מצוירת. הוא הוביל את המועדון לזכייה ראשונה באליפות לאחר 19 שנים, כשבנוסף לכך הוא זוכה גם בגביע המקומי, הישגים בזכותם הוא זכה בכדור הזהב בפעם השנייה ברציפות. לפני האנגלי, שלושה שחקנים בלבד לאורך ההיסטוריה זכו פעמיים או יותר בפרס, והם קרויף, בקנבאואר ודי סטאפנו.

לאחר עונה בה הפסיד עם הקבוצה בגמר ליגת האלופות וגם את אליפות הבונדסליגה, החליט החלוץ לעזוב את המועדון וחזר לשחק באנגליה ולמעשה דעך עד שפרש ממשחק פעיל.

בגזרה הלאומית היה קיגן חלק מרכזי מנבחרת שלושת האריות בעשור זה. בשנותיו כשחקן הנבחרת צבר 21 שערים ב-63 הופעות, כולל 31 הופעות כקפטן, אך הנבחרת בתקופתו כשלה בניסיונה להעפיל לשני גביעי עולם (1974 ו-1978) כמו גם לאליפות אירופה שביניהם. הדקות הבודדות ששיחק כמחליף במונדיאל 1982, שגם בו לא עברה אנגליה את שלב הבתים השני, מהווים את סך כל הקריירה שלו בגביע העולם.

לאחר שפרש ממשחק פעיל, חזר קיגן לכדורגל ב-1992 כמאמנה של ניוקאסל. מאוחר יותר אימן גם בפולהאם ובמנצ’סטר סיטי. כל שלושת המועדונים עלו ליגה בעונתו המלאה הראשונה בהם. בנוסף, הוא אימן את נבחרת אנגליה מ-1999 עד 2000.

המורשת של קווין קיגן כסמל כדורגל שהצטיין הן כשחקן והן כמאמן הותירה חותם גדול על המועדונים אותם ייצג ועל נוף הכדורגל בכללותו. השפעתו על הכדורגל האנגלי והנכונות שלו לאמץ אתגרים חדשים בחו”ל תרמו למורשתו המתמשכת בספורט. כמו כן, הצלחתו בגרמניה הראתה ששחקנים אנגליים יכולים לשגשג בתרבויות כדורגל שונות.


כפי שניתן לראות, עשור זה מאופיין בשליטה מאסיבית של גרמניה, גם ברמה הלאומית וגם ברמת הקבוצות. מי שנתנה להם קרב היא הולנד, שסגנון הטוטאל פוטבול שלה עדיין משפיע על פילוסופיות כדורגל רבות בימינו.

העשור הבא אותו נחקור נפתח עם שתי זכיות נוספות של שחקן גרמני בתואר, אליו מצטרפות שלוש זכיות של קשר צרפתי אגדי. לקראת סוף העשור מתחברת לה מחדש נבחרת הולנד, אותה מייצגים שלושה שחקנים עיקריים שמשחקים באיטליה.

4 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    סדרת כתבות מרתקת

  2. נועם כותב

    קצת ארוך חח אבל כתבה מעולה

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    בקנבאוור פשוט ענק, קראתי את הכתבה בכמה חלקים מחכה מאוד שנגיע לתקופה של רונאלדו ומסי

  4. דרור כותב

    אפילו בתור מי שחי בתקופה המדוברת אתה ממשיך ומחדש דברים. אחלה כתבות!!!

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן