הפרלמנט של Ballerz | המשחק הגדול בהיסטוריה

הפרלמנט של Ballerz🟣

במשך הפגרה הקרובה נציף בפניכם שאילתות שונות, וגם נחווה את דעתנו עליהן כמובן בטור מיוחד.
השאלה היום: מה הוא המשחק הגדול בהיסטוריה?

ברזיל 1 – 7 גרמניה (ירדן סבח)

קל מאוד להיכנע ל”Recency bias” ומיד לבחור בזכייה ההיסטורית של ארגנטינה בחורף 22′. אלא שלדעתי, קשה מאוד לשים את הכותרת “המשחק הגדול בהיסטוריה” על משחק כל כך שנוי במחלוקת.
מה היו ההחלטות הנכונות באותו משחק זה דיון בפני עצמו, אבל השיח שנוצר בעולם הכדורגל לאחר מכן גרם לפילוג גדול ועל אף הסיום ההיסטורי בו זכה מסי בגביע העולם הדרך בה הגיעו לתוצאה פוסלת את המשחק.

ממשחק הפתיחה במונדיאל 2014, ברזיל הייתה בכותרות. נבחרת כוכבים בהובלת ניימאר רצה עד שלב רבע הגמר, שם ציפתה לה הפתעת הטורניר – קולומביה.
ברבע הגמר, הגיע רגע מכונן לקראת המפגש מול המכונה הגרמנית.
למרות שברזיל ניצחה 2-1 דחוק השחקן המוביל של הסלסאו, ניימאר, נפצע קשה מאוד (מעבר לכדורגל, פציעה חמורה גם עבור בן אדם) וכמובן שהיה מחוץ למשחק חצי הגמר.

למרות החיסרון הגדול, המארחת האמינה שהיא מסוגלת לעשות את זה – אבל זו אמונה שהחזיקה מעמד 11 דקות, עד שמולר כבש את שער היתרון של המאנשאפט.
שער נוסף של קלוזה (מלך שערי הטורניר) הכפיל את היתרון, ושבר את הרוח של הברזילאים.
3 שערים נוספים בטווח זמן של 5 דקות (!) בתוכם הצמד המהיר בהיסטוריה (שרשום על שמו של טוני קרוס) וסמי חדירה קבעו את תוצאות המחצית – 5-0 היסטורי.
אנדרה שורלה שעלה כמחליף כבש עוד צמד משלו ועשה את ה-7-0 על אדמת המרקאנה, ואוסקר “צימק” רק בדקה ה-90.
אסון המנייראסו, זה השם שזכתה התוצאה לקבל (בדומה למרקנאסו בשנות ה-50).

תוצאה שממנה גרמניה הרימה את גביע העולם, תוצאה שממנה ברזיל כבר שנים מנסה להתאושש.

ריאל מדריד 3 -1 מנצ’סטר סיטי (אל קפיטן)

ראיתי המון משחקים גדולים, באופן כללי יש אינספור משחקים עצומים בכדורגל ובכלל לפי מה בוחרים? כמות שערים? מעמד? מפעל? רגש? שאלה לא קלה.

החלטתי ללכת עם המשחק שפשוט הכי ריגש אותי אישית אי פעם וכמדרידיסטה לא אצליח לשכוח לעולם (אני כמובן גם לא רוצה).

הגומלין של ריאל מדריד – מנצ’סטר סיטי. ערב יום העצמאות, דרמה ספורטיבית מתגלגלת שגרמה לי להתרגש שוב כמו ילד.

כגודל הציפיה גודל האכזבה וזה גם עובד הפוך, בעונה הראשונה של הקדנציה השניה של דון קרלו האגדי לא ציפינו לכלום. עידן פוסט רונאלדו, ללא רכש משמעותי, באותם ימים האווירה היא שגם בגזרת המאמן הלכנו אחורה. הרי הדון מבוגר וחזר אחרי הרפתקאות באברטון ונאפולי – עם כל הכבוד לא פסגת הכדורגל.

הטירוף הזה לא התחיל באותו ערב, זה היה אובדן חושים ואופוריה שנבנתה במשך חודשים. הפריצה של ויניסיוס, בנזמה שנתן עונה ברמת כריס ומסי, פריים קורטואה והרמונטדות, אוי הרמונטדות.

זה התחיל מול פריז, המשיך מול צ׳לסי ודווקא שחשבת שזה לא יכול להמשיך יותר, מול הקבוצה הטובה בעולם, שאין עוד אבקה בשק הקסמים, כשבשידור כותבים לך אחוזי העפלה: מנצ’סטר סיטי 99%, ריאל מדריד 1% מתרחש הגדול מכל – נס רודריגו בברנבאו. צמד בזק של הגיבור התורן על הבאזר, התפרקות מנטאלית של האנגלים ואנחנו בדרך לגמר של המפעל הכי חשוב לנו.

הדמעות, הרגש, ערב שלא ניתן להסביר במילים על איזו רכבת הרים אוהדי ריאל מדריד עלו, תחושות ששום סם לא יכול לגרום לך להרגיש.

ערב שהתחיל בחשש, המשיך בתסכול, ונגמר באושר עילאי ומלמול ״תודה שעשני מדרידיסטה״ – זר לא יבין.

ארגנטינה 3 – 3 צרפת (ניסים חליבה)

נתחיל מכך שהמשחק שהכי צרוב בזכרוני הוא דווקא מגביע העולם 1990. שלב שמינית הגמר בו ארגנטינה ניצחה את ברזיל בתוצאה 1-0 משער של קאניג’ה ומאחד הבישולים הגדולים שידע המשחק מרגליו של אל הכדורגל דייגו ארמנדו מראדונה. משחק שאמור היה להסתיים עם 3 או 4 שערים לברזילאים במינימום, אך משחק שהסתיים עם ניצחון ארגנטיני. באותו רגע קרו מספר דברים מבחינתי:

התאהבתי בדייגו ארמנדו מראדונה וארגנטינה, והבנתי שלא תמיד מי שטוב יותר מנצח. שאפשר לסבול לאורך 90 דק’, לפעמים גם 120 דק’, ובכל זאת לסיים כמנצח הגדול.

זה בערך מה שקרה לי באותו גמר היסטורי.
זה היה גביע עולם מוזר, אין ספק.
לראשונה חווינו את תוספות הזמן הארוכות (והמוצדקות) ובנוסף ראינו קצת יותר פנדלים ממה שהיינו אמורים לראות. אבל זה לא הסיפור. ממש לא.

זה היה הריקוד האחרון של לאו מסי. כנראה גביע העולם האחרון שלו, כשהוא לא בשיאו. זה לא מסי של 2012 שלקח כדור והשאיר 5-6 שחקנים מאחור. ככה בכל משחק. רחוק מהפריים, כשמולו נמצא “סופר אמבפה” – אולי השחקן הטוב בעולם כעת.

האחד לקראת סוף הקריירה, סוחב את נבחרתו על הגב, מגלה דומיננטיות כאילו רוחו של מראדונה נכנסה בו ולפתע מוביל 2-0 במשחק הגמר. הנה זה מגיע.
השני כבר אלוף עולם. הוא מכיר את הטעם. הוא רוצה אותו שוב בפיו. לפתע, סופר אמבפה מתעורר.

אחרי שצרפת השוותה, המצלמות הלכו ישר אל לאו מסי ההמום. הוא החל להתכופף מטה, כאילו כורע ברך, ועוד רגע ברכיו נוגעות ברצפה כמעין הכרה בתבוסה. שהנה שוב אותם שדים קדומים עם חולצת הנבחרת ישתלטו עליו. הנה זה נגמר.
אבל לא. ברכיו של לאו לא נוגעות בדשא. הוא מתרומם ונעמד עם חזה מתוח. הקרב נמשך. הולכים להארכה.

אחרי שכבש בדקה ה 23 למשחק, לאו מסי דוחק ריבאונד אל הרשת. כדור חלש שחוצה בחצי מטר את הקו. ארגנטינה במרחק נגיעה מהגביע הקדוש.
לא אם זה תלוי בסופר אמבפה. דקה 118. שיוויון. שלושער של הצרפתי שמסתכל ללאו מסי בלבן של העיניים וכאילו אומר לו – “זוז חביבי, זה שלי עכשיו”.

דקה 120. משום מקום, רנדל קולו מואני מוצא עצמו לבד מול דיבו מרטינז. השוער מותח איבריו ומבצע את ההצלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המשחק.

משם מסי ואמבפה לקחו את הנבחרות שלהם אל דו קרב הפנדלים.
דיבו מרטינז עשה את העבודה עם שתי הצלות אדירות, גונסאלו מונטיאל שלח את ארגנטינה אל הנצח.