“להיות תמיד מי שאני באמת” | דז’אן קולוסבסקי – סיפור חיי

אוהדי טוטנהאם היקרים!

אף פעם לא עניין אותי לספר את הסיפור שלי. לכמה אנשים באנגליה, אני כנראה עדיין הבחור השוודי עם השם המצחיק שהגיע מאיטליה. אבל אני כבר יותר משנתיים בטוטנהאם, ויש לי כמה דברים שהייתי רוצה לחלוק איתכם. כמה סיפורים מטורפים, כמה שיעורים לחיים, אולי כמה דברים שיכולים לעורר השראה בילד או שניים. זה מצחיק להסתכל אחורה עכשיו, כי כשבאתי לכאן – אני לא חושב שהרבה אנשים באנגליה ציפו ממני להרבה. למען האמת, גם אני לא ידעתי למה לצפות מעצמי.

ככדורגלן הייתי במקום רע, במשך כ-6 חודשים בקושי שיחקתי ביובנטוס. אתה מרגיש נורא, כי נתת את חייך כדי לשחק את המשחק הזה, להתאמן הכי חזק שאתה יכול, ובסופו של דבר אתה צופה בשחקנים משחקים בעמדה שלך, שחקנים שזו אפילו לא העמדה שלהם. בכנות, הרגשתי נבוך, אפילו חסר ערך. כמה אנשים התחילו לומר שאני לא מספיק טוב, שאני איטי מדי, וזה משפיע עליך. זה נורמלי, זה אנושי, וכשאתה מתחיל להאמין להם – זה הכי נורא שיש.

הייתי צריך להתעלם מהרעש, כי המבקרת היחידה שאני מכבדת היא אחותי הגדולה, סנדרה, והיא אכזרית. אפילו כשאני מבקיע, היא תגיד: “איבדת את זה, אין לך את הרעב, נוח לך מדי.” סנדרה אומרת את האמת, היא ראתה אותי משחק מאז שהייתי ילד, וכשמשהו מפריע לי – היא יכולה לדעת.
בתקופה הקשה ביובה, היא תמיד שאלה אותי: “דקי, מתי נהיית חלש?”. ידעתי שאני חייב לברוח משם, ויום אחד שאלתי את הסוכן שלי אם הוא יכול למצוא לי קבוצה אחרת. זה היה בינואר 2022, כמה ימים לפני סגירת חלון ההעברות, והזמן די נגמר לנו. אבל אז הוא התקשר אליי בחזרה ואמר שטוטנהאם מעוניינת. מייד אמרתי לו שהתשובה היא כן ושאלתי אותו מתי יוצאת הטיסה הבאה. הוא ענה שהיא יוצאת תוך שעה, אז רצתי לחדר שלי והתחלתי לארוז. הייתי שם עם חברה שלי, אלדינה, ופשוט התחלתי לבכות ואז היא התחילה לבכות. לא היה לנו מושג למה, פשוט היו כל כך הרבה דברים שקרו בבת אחת. התנשקנו, בכינו עוד קצת, ויצאתי לשדה התעופה. לא היה שום סיכוי שאפספס את הטיסה הזו.

אחרי כמה ימים ב’ספרס’, הבנתי כמה קשה האתגר הזה הולך להיות. ה’פרמיירליג’ מתנהלת בקצב מהיר מכל מה שהכרתי, קצב של פי 300 מכל ליגה אחרת בעולם. באימון הראשון לא הבנתי כלום, שחקנים חלפו על פני, קונטה צעק והצביע. הצטרפתי לטוטנהאם בהשאלה ל- 18 חודשים, עם “אופציית רכישה”, אז כדי שאוכל להישאר שם – הייתי צריך להיות מספיק טוב. אבל המשחק הראשון שלי היה אסון מוחלט. אתם זוכרים את זה, נכון? כי אני לעולם לא אשכח את זה.

הובלנו 2:1 בבית על סאות’המפטון והתפקיד שלי היה להבטיח את הניצחון. עליתי מהספסל בדקה ה-76.  דקה 79: שער לסאות’המפטון. דקה 82: שער לסאות’המפטון. דקות ראשונות באנגליה – ספרס 3:2 סאות’המפטון. אחותי הרגה אותי לגמרי.

ארבעה ימים לאחר מכן, נגד וולבס בבית, היינו חייבים את השלוש נקודות. התחלתי על הספסל, אבל קונטה הכניס אותי אחרי חצי שעה, כשעה לאחר מכן, בסיום המשחק, יש לי 0 שערים ו- 0 בישולים, אבל כן יש לי כרטיס צהוב אחד. הפסדנו 2-0, מה לעזאזל קורה? אחותי התקשרה אליי ופשוט התחילה לצחוק: “אתה חסר תקווה, דקי…  אָבוּד”.

I don’t want nobody,
I’ve got Dejan Kulusevski,
On the wing,
On the wing! 👨‍🦰🇸🇪 pic.twitter.com/xbl4jZNlGy

— Spurs Army (@SpursArmyTweets) March 13, 2024

פעם הייתי כמו רוב הילדים, הייתי חושב שחלומות מעולם לא יתגשמו עבור אנשים נורמליים כמוני. היתרון היחיד שלי היה שהכרתי ‘גיבור על’ – אבא בלקני. אם אתה רוצה להבין מי אני, אתה צריך להכיר את אבי, סטפן. אבא שלי נולד בשוודיה להורים מקדונים, ויש לו את המנטליות הבלקנית המקורית. כשהתחלתי לשחק ב’ברומפויקארנה’, הקבוצה שלי בשטוקהולם, הוא היה מסיע אותי לאימונים בבוקר, אבל הוא גם עבד במשמרות לילה בנמל התעופה ארלנדה, פיקח על שירות אוטובוס ההסעות. הוא עובד שם כבר 25 שנה, ואמו נהגה באותו אוטובוס. אם טסת לשטוקהולם, יש סיכוי טוב שתפסת טרמפ עם סבתא שלי. כשאבא שלי היה חוזר הביתה ממשמרת הלילה, הוא היה נכנס ישר למטבח, מכין לי ארוחת בוקר ומסיע אותי לאימון, בלי לישון. והוא אף פעם לא התלונן – אף פעם. יום אחד היה לי משחק שבקושי רצתי בו, ובמחצית אפשר היה לראות שאבא שלי כעס. כמובן, זו שוודיה, אז הדבר הנורמלי היה שהוא ייקח אותי הצידה וידבר בשקט. אבל לא, לפני כולם – הורים, מאמנים, חברים לקבוצה – הוא התחיל לצרוח עלי. הוא אמר לי: “אני נשבע בחיי, אם לא תתחיל לעשות יותר – אני אסע הביתה ואשאיר אותך כאן”. הייתי כל כך נבוך שרציתי למות. אבל הוא צדק. הוא היה נשאר ער 20 שעות כדי להיות שם. הוא רצה שאתן הכל, כי הוא נתן הכל בשבילי.

כשהתחלתי לנסוע עם ברומאפויקרנה לשחק נגד קבוצות בחו”ל, הוא תמיד היה שם, לבד. אזרבייג’ן, איטליה, גרמניה, הוא היה חוסך כסף כדי לקחת את אחותי ואותי למשחקי ליגת האלופות בלונדון ובמילאנו. זו הדרך הבלקנית, אבי מעולם לא דיבר על כמה קשה הוא עבד או כמה הוא הקריב, הוא פשוט עשה את זה. ככדורגלן וכאדם, הצפייה בו הייתה החינוך הכי טוב שאפשר.

לפני כמה שנים מישהו מצא סרטון ממצגת שהכנתי בבית הספר. הייתה לנו אז מורה שגרמה לנו לכתוב על מה שאנחנו רוצים לעשות, ואז היינו עולים לפני הכיתה ועושים הרצאת TED קטנה משלנו. אני דיברתי על החלום שלי להיות כדורגלן, אבל המטורף הוא שהייתי בן 10 או 11, וכבר אמרתי את הדברים שאני אומר עכשיו: “בשבילי, להצליח זה לעשות את זה בדרך שלי, ולא בדרך של מישהו אחר. אף אחד לא מחליט מה או איך אני אעשה את זה. אם אתה נכשל, תמשיך עד שתצליח. שום דבר הוא בלתי אפשרי, הבלתי אפשרי פשוט לוקח קצת יותר זמן”. אני עדיין מתרגש כשאני צופה בזה, אני בעצם מרחם על הילד הזה, כי הוא רצה את זה כל כך.

חמש שנים מאוחר יותר, הילד הזה עבר לאיטליה לשחק באטאלנטה. הלוואי ויכולתי להגיד לכם שאיטליה הייתה קלה, אבל אני חייב להיות אמיתי. בששת החודשים הראשונים רציתי לחזור הביתה פעמים רבות. הייתה בעיה ברישום שלי, ואז גם נפצעתי ולא שיחקתי משחק במשך שנה שלמה. גרתי בחדר קטנטן עם מיטה, טלוויזיה ושירותים. הלכתי לבית הספר שבע שעות ביום, אבל לא הבנתי כלום, אז ישבתי שם וכתבתי חרוזים ומערכים של כדורגל, משועמם מאוד. ברגע שהגעתי הביתה, הייתי צופה בטלוויזיה או מדבר עם אמא שלי במשך שעות, דיברנו כל יום. אמי, קטיקה, נולדה וגדלה במקדוניה, וכמו אבי יש לה כל כך הרבה אהבה למשפחתה. וכן, אנחנו עדיין מדברים כל יום. כשהייתי באיטליה, היא ביקשה ממני הרבה פעמים לחזור הביתה, אבל תמיד היה בי מין כל קטן שאמר לי להישאר. לוותר זה מה שכולם עושים, ואתה לא יכול לעשות מה שכולם עושים. פשוט הייתי צריך למצוא את הדרך הנכונה.

Dejan Kulusevski “I think a lot of our family atmosphere is down to Ange. Ange is brave, and he makes you brave. He doesn’t say a lot, but when he speaks, we can listen for hours.

You can tell that he’s been through a lot, and he often talks about what he learned from his… pic.twitter.com/GhUBNjYtrs

— Lilywhite Rose (@Lilywhite_Rose) March 12, 2024

אחד הדברים שאני צריך להודות עליהם במסע שלי הוא ג’ואל אסורו, החבר הכי טוב שלי. שיחקנו יחד כדורגל מאז שהיינו ילדים, כשהייתי באיטליה היינו מתחברים באינטרנט ועושים מרתוני פלייסטיישן כל לילה. שמנו את האוזניות שלנו, התחברנו לסקייפ והיינו משחקים ב-Pro Clubs וב-NBA 2K. פארק (משחק רשת רב משתתפים) היה בעצם החיים שלנו, והיינו כל כך גרועים! היה לנו רצף הפסדים של 30 משחקים. אומנם ג’ואל ואני נופלים, אבל אנחנו לא עוצרים. ג’ואל משחק כעת במץ בליגה הצרפתית, אבל אז הוא היה בנוער של סנדרלנד וניסה לפרוץ לקבוצה הראשונה. בכל ערב היינו דוחפים אחד את השני. ג’ואל היה מספר לי על מהלך מיוחד שהוא עשה באימון, ואני הייתי אומר לו: “אחי, אתה מרסק את זה. בעוד כמה שנים נשחק עבור שוודיה, ואנחנו הולכים להרוג את כולם”.

הדברים השתפרו ברגע שלמדתי איטלקית. כשהתחלתי להתאמן עם הקבוצה הראשונה של אטאלנטה, אז באמת התחלתי להאמין שאוכל להפוך לשחקן כדורגל. באטאלנטה היה סגל אדיר, בחיים שלי לא ראיתי קבוצה משחקת כמו החבר’ה האלה.
הם כבשו משהו כמו 100 שערים בעונה אחת, ואני כל כך שמח שיצא לי להתחיל את הקריירה שלי שם. אבל אז שלחו אותי בחזרה ל-U19, והתחלתי לחשוב מחדש שאולי אני לא מספיק טוב. כולם מסביב התחילו לפקפק, אבל כשכולם נגדי, זה הזמן שבו אלוהים נותן לי הכי הרבה כוח. זה היה בתחילת 2019, ובשלושת החודשים הבאים שיחקתי כדורגל לא ייאמן. אם היינו מפסידים, הייתי חוזר לחדר שלי ומכדרר עם כדור קטן במשך שעה, הייתי שם את ‘ג’יי קול’ על ווליום מקסימלי ועושה מאה שכיבות סמיכה. באותה עונה זכינו באליפות איטליה עד גיל 19 בפעם הראשונה מזה 21 שנים. אחר כך הושאלתי לפארמה, נבחרתי לשחקן הצעיר של העונה בסרייה A, וחתמתי יובנטוס.

יש עוד סיפור אחד שאני חייב לספר לכם על התקופה שלי באטאלנטה. בשנת 2020 פרצה מגיפת הקורונה, וברגמו הייתה אחד המקומות הגרועים ביותר בעולם להיות בהם. לא יכולנו לצאת לרחוב, אז שיחקתי ב-NBA 2K במשך 26 שעות ביממה. למזלי, מצאתי בסוף טיסה חזרה לשטוקהולם, ושם הכל היה פתוח. יום אחד שיחקתי עם חברים במגרש הכדורגל שבו שיחקתי כילד. ופתאום, ראיתי איזה בחורה מתאמנת במגרש ליד. שאלתי את החברים שלי מי זאת, והם רק השיבו: “לא, לא, דקי, היא הרבה יותר מבוגרת ממך.” אבל המשכתי להסתכל עליה, לא היה אכפת לי מהמשחק יותר. אתם מכירים את ההרגשה הזו כשאתה מתאהב, וכל הגוף שלך נכבה? זה מטורף לגמרי, אתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. כשחזרתי הביתה שמתי לה עוקב באינסטגרם, והיא עקבה אחריי בחזרה. החלטתי לשלוח לה הודעה, כתבתי לה: “היי, את שחקנית ממש טובה.” לחצתי על שלח והמתנתי. והיא ענתה, והתחלנו לדבר. דברים קורים מהר, ובקיצור, הבחורה הזו הולכת להיות אשתי. אלדינה הייתה בעבר הקפטנית ומספר 10 בקבוצת הנשים של ברומפויקארנה,  הקבוצה בה גדלתי. היא שחקנית שלא תיאמן, ואנחנו ביחד כבר ארבע שנים. איך שהכרנו זה עדיין נס בשבילי, אף אחד לא יכול לכתוב תסריט כמו החיים עצמם.

התקופה שלי ביובנטוס הייתה הזדמנות ללמוד מאגדות. הכרתי את זלאטן כשהוא עשה את הקאמבק שלו לנבחרת שבדיה – בגיל 39 – והוא אמר לנו: “תשמעו, אני נחמד מדי אליכם, אתם צריך לראות אותי במילאנו.” לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שביקרתי בביתו יום אחד במילאנו והוא אמר לי שהוא מתאמן שבע שעות ביום, שבע שעות! הבחור בן 42 עכשיו, והוא עדיין מפרסם תמונות וסרטונים שלו מתאמן כמו חיה. בשביל מה לעזאזל הוא מתאמן?! אף אחד לא יודע את התשובה, רק זלאטן.

וכריסטיאנו? איזה בחור הוא. אחרי האימון, כולם היו הולכים לטלפונים שלהם, אבל לא הוא. אפשר היה לראות כמה קשה הוא עבד, כמה הוא רצה את זה, למרות שלא נותר לו מה להוכיח. אני חייב להיות כנה, מעולם לא הייתי הטיפוס שמבקש טובות מחברים לקבוצה, אבל ביקשתי מכריסטיאנו לחתום על החולצה שלו, ונתתי אותה לאמא שלי. חמש שנים קודם לכן דיברנו על זה שאחזור לשוודיה, שאולי אקבל עבודה נורמלית – עכשיו שיחקתי עם אחד הגדולים בכל הזמנים. חלומות אכן מתגשמים לאנשים נורמליים, ואני לא מגזים – הרגע הזה היה אחד המאושרים בחיי. זה היה הרגע הכי חי שהרגשתי, אני זוכר שחשבתי שלא אכפת לי מאף אחד יותר, אף אחד לא יכול להגיד לי שוב שאני לא יכול לשחק במשחק הזה. אף אחד לא יכול להגיד לי מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות. טוב, חוץ מסנדרה, אבל אפילו היא הייתה מאושרת, היא אמרה לי: “סוף סוף, המשחק הטוב הראשון שלך מזה שלושה חודשים…”

Tottenham’s Dejan Kulusevski reveals how he idolised Cristiano Ronaldo during their time together at Juventus. pic.twitter.com/h3rbTta9lq

— Ansab manj (@AnsabManj786) March 14, 2024

ביוני בשנה שעברה חתמתי על חוזה קבוע ב’ספרס’, וזו הייתה אחת ההחלטות הכי קלות שעשיתי. לשחק במועדון הזה זה כמו להיות חלק ממשפחה, כשאתה נכנס לאימונים אתה אוהב את כולם. אני הולך להפוך לאבא בקרוב, ולרבים מחבריי לקבוצה יש ילדים, אז אנחנו מדברים הרבה על הורות. אני כבר יודע שביום שאעזוב את טוטנהאם, החלק שאליו אתגעגע הכי הרבה זה חדר ההלבשה. אני חושב שהרבה מהאווירה המשפחתית שלנו נובעת מהמאמן, מאנג’.
אני יודע שהתחושה היא שנכשלתי ביובנטוס, ובכן, אני חושב שזה דבר מוזר לומר. ביובה זכיתי בשני גביעים, שיחקתי בשני גמרים ובאחד מהם הצטיינתי עם שער ובישול נגד קבוצתי לשעבר אטאלנטה. אבל זה נכון לומר שהיה לי קשה בחצי השנה האחרונה ביובה.  כשהגעתי לספרס, לא ידעתי איך לצאת מהספירלה השלילית הזו.
אחרי משחק נגד וולבס, קונטה אמר לי שבמשחק הבא אני הולך לפתוח בפעם הראשונה במשחק בפרמייר ליג… משחק חוץ מול מנצ’סטר סיטי. האמת, זה הרגיש כמו בדיחה. מצד אחד שמחתי שאני הולך לפתוח, אבל הייתי מאוד עצבני שזה הולך לקרות דווקא במשחק הזה, רגע לפני המשחק, נזכרתי בדברים שנאמרו עליי באיטליה, שאני איטי, שאני לא מספיק טוב. וזה הספיק לי, כולנו זוכרים את המשחק הזה. הבקעתי אחרי 3 דקות, וזה הרגיש כאילו ירדו לי מהכתפיים 30 קילו. ואז, בתוספת הזמן, כשאנחנו במצב של 2:2, הכנסתי מסירה להארי קיין – שהבקיע. כולם מתחילים לרוץ אליו, אבל אני בצד השני, מסתובב, מתבונן באוהדים וצורח הכי חזק שאני יכול.

🇮🇹Antonio Conte on Dejan’s Kulusevski against Man City:

🗣“He didn’t surprise me because I asked for him when I was at Inter from Juve. I opened the idea with Paratici. But he wanted to cut me [out of the deal] not to reinforce Juventus.”#THFC | #COYSpic.twitter.com/5ObzpbByYx

— Last Word On Spurs (@LastWordOnSpurs) February 23, 2022

אנג’, המאמן שלנו, הוא אמיץ, והוא עושה אותך אמיץ. הוא לא אומר הרבה, אבל כשהוא מדבר, אנחנו יכולים להקשיב שעות. אפשר לדעת שהוא עבר הרבה, והוא מרבה לדבר על מה שלמד מאביו. הוא שונה מכל מאמן אחר שהיה לי,
כולם מדברים על טקטיקה וניצחון, וזה טוב, אבל עם אנג’ זה נוגע קצת יותר, כי זה קשור בך כאדם. זה קשור בך כגבר ובמה שאתה מאמין בו. אנג’ אומר לנו תמיד: “לא אכפת לי אם נפסיד, כי כולם מפסידים בחיים. אבל אם נפסיד, נפסיד בתנאים שלנו. לעולם אל תפסיקו להיות מי שאתם”. ככה אני רוצה לחיות את חיי, להתמודד מול הטובים ביותר, אבל לעשות את זה בדרך שלי. אנחנו הולכים לשחק כמו ששיחקנו כל החיים.

תנו לי להבהיר: אנחנו רוצים לנצח, אנחנו נלחמים כל כך קשה כדי להביא את הגביעים והתארים. אנחנו מתאמנים בשביל הקהל שלנו, אנחנו אוכלים בשבילו, אנחנו ישנים בשבילו. אנחנו יודעים שהמועדון הזה משנה חיים. זה עניין גדול עבורי כשאני רואה אנשים לובשים את החולצה שלי, כי זה אומר שאנחנו מחוברים ברמה מסוימת. וזה עדיין מדהים בעיניי שאני יכול פשוט להבקיע גול ולשלוח 60,000 אנשים מאושרים הביתה. אבל, אנחנו גם קבוצה צעירה עם הרבה שחקנים חדשים. לא נוכל לנצח בכל משחק, ולמעשה אנג’ אף פעם לא מדבר על גביעים. הוא תמיד אומר: “כן, נגיע לשם, אבל קודם כל אנחנו צריכים להיות אנחנו. אנחנו צריכים למצוא את עצמנו”.
זו הסיבה שהמשחק של צ’לסי בנובמבר היה כל כך מיוחד. אולי זה מוזר לדבר על משחק שהפסדנו בו, במיוחד שהוא הגיע מיד אחרי שניצחנו את אסטון וילה בחוץ, אבל המשחק מול צ’לסי אמר כל כך הרבה על מה שאנחנו מנסים לעשות. במחצית, כשהתוצאה הייתה 1:1, אנג’ היה רגוע מאוד. כשרומרו הורחק, הוא לא אמר לנו לשבת ולהתגונן הוא רק אמר ש”אנחנו יודעים מי אנחנו”. ואז דסטיני קיבל גם הוא כרטיס אדום, והדברים נעשו קשים מאוד. אני יודע שהרבה אנשים חשבו שאנחנו משוגעים כששיחקנו כל כך גבוה עם תשעה שחקנים, אבל היינו אנחנו. אתם יודעים מה אני זוכר מהמשחק ההוא? אני זוכר את הרגעים בדקות הסיום כשכמעט קבענו 2:2, אני זוכר את ויקאריו מציל בעיטות בזכות האנרגיה שקיבל מהקהל, אני זוכר שהמשכנו לתקוף, ולא בגלל שאנג’ אמר לנו לעשות זאת, כי כשדיסטיני הורחק לא הייתה לו דרך לדבר עם כולנו, המשכנו לתקוף כי הרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות. אנג’ היה גאה בכך, לא הפסקנו להיות אנחנו. אבל הרגע האהוב עלי מאותו משחק היה דווקא אחרי המשחק. למרות שהפסדנו 4:1 , כשהלכנו לאוהדים הם לא שרקו לנו בוז, הם מחאו לנו כפיים. הם הבינו מה זה אומר. כן, הפסדנו משחק – אבל ניצחנו בחיים.

אני כל כך אסיר תודה שהמסע הזה הוביל אותי לכאן, אני כל כך שמח שזה המקום שבו אני אתחיל את חיי כאבא. כשאני מסתכל אחורה, החיים נתנו לי את כל מה שהייתי צריך מכל כך הרבה אנשים מדהימים. אז תודה להורים שלי, שהם תמיד שם. תודה לאחותי, המבקרת היחידה שאי פעם עזרה לי. תודה לאלדינה, על שהפכת את חיי לכל כך מדהימים. ותודה לכם, האוהדים, על התמיכה הבלתי פוסקת שלכם.

תודה, מעומק ליבי,

דקי.

Dejan Kulusevski “Playing for this club is like being part of a family. Going into training, you love everybody. I’m going to become a father soon, and many of my teammates just got a kid, so we talk a lot about parenthood. I already know that the day I leave Spurs, the part I’ll… pic.twitter.com/sEvBn0Dp33

— Lilywhite Rose (@Lilywhite_Rose) March 12, 2024