סאונדגרדן, פרל ג’אם, נירוונה. שלוש להקות וסטייל אחד – הגראנג’.
מיקס של רוק אלטרנטיבי המושפע מהארדקור פאנק, הבי מטאל ואינדי רוק.
סגנון שהתחיל את פריצתו עם Smells Like Teen Spirit מריח כמו רוח נעורים של להקת הגראנג’ האמריקאית נירוונה.
השיר נחשב בעיני רבים לשיר הגראנג’ האולטימטיבי ותואר בפי רבים כהימנון של שנות התשעים וכן כהימנון של דור שלם.
הסינגל יצא בתקופה שבה עולם המוזיקה היה תקוע בין עידן הלהקות התיאטרליות של שנות השמונים ולבין עתיד לא ידוע – מצב די דומה למנצ’סטר יונייטד של היום.
יונייטד של שנות ה 90 היא קבוצה היסטורית.
כל כך הרבה דברים מופלאים קרו להם בעשור אחד באולד טראפורד, אצטדיון שמצדיק את כינוייו – תאטרון החלומות.
אותו אצטדיון שחזה בעלייתם של אגדות כגון אריק קאנטונה, דיוויד בקהאם, ראיין גיגס, רוי קין, פול סקולס. הרשימה ארוכה.
מעל כולם מתנוסס לו בגאווה אדירה שם אחד מיסטי – סיר אלכס פרגוסון.
ההתחלה של פרגוסון במועדון הייתה רחוקה מפתיחה חלומית. יותר קרובה לסיוט.
במשך 3 שנים הוא עמל ושינה את שיטות האימון והסקאוטינג של המועדון ולמרות זאת התוצאות לא הגיעו, אבל בתחילת שנות ה 90 אלילת המזל חייכה לכיוונו של המאמן הסקוטי ולמרות חצי עונה מזעזעת בה יונייטד נאחזת בקושי מעל לקו האדום החלה לה ריצת נצחונות מופלאה שהסתיימה לה בנצחון במשחק החוזר של גמר הגביע 1-0 על קריסטל פאלאס.
הזכייה הזו סימנה את היווצרותה של אימפריה.
כאמור, מחלקת הסקאוטינג של יונייטד כבר עבדה לה מאחורי הקלעים, כמו גם מחלקת הנוער ולאט לאט התחילו לזרום להם שמות חדשים אל הסגל הראשון של השדים האדומים.
דניס אירווין הגיע ישר אחרי הזכייה, שחקן שלטעמי לא קיבל מספיק הערכה על פועלו.
עונה אחר כך עלה מהנוער הווינגר הצעיר ראיין גיגס (שהגיע ליונייטד מהנוער של מנצ’סטר סיטי) והשוער הדני הענק פטר שמייכל.
המלך אריק קאנטונה הגיע מלידס ואחרי 26 שנים יונייטד שוב זכתה לה בתואר האליפות.
עונה אחרי פרגוסון חיפש לחזק עוד את הסגל וככה הגיע לו רוי קין מנוטינגהאם פורסט שעזר ליונייטד לזכות בתואר אליפות שני ברציפות.
פרגוסון המשיך לשנות את השדים האדומים תוך כדי תנועה.
אנדי קול הוחתם בהעברת שיא של 7 מיליון פאונד.
שחקנים ותיקים כגון פול אינס, מרק יוז ואנדריי קנצ’לסקיס נמכרו ובמקומם הועלו שחקני נוער אלמוניים, מהלך שהעלה גיחוך וזלזול בקרב עולם הכדורגל האנגלי.
זכורה במיוחד אמירה אחת מפורסמת של אלן האנסן לין שאמר ” אתה לא יכול לזכות בכלום עם הילדים האלה” כשהוא מדבר על ניקי באט, האחים נוויל ודייויד בקהאם.
יונייטד המשיכה לגוון בהחתמות שלה.
אולה גונאר סולשייאר הצעיר ממולדה, רוני יאנסן הבלם, טדי שרינגהאם הותיק, יאפ סתאם הקיר ההולנדי, ייספר בלומקוויסט והחלוץ (האדיר) דווייט יורק שהפך להיות שם נרדף לאנדי קול – וההפך.
במשך עשור שלם האימפריה האדומה נבנתה בחוכמה.
עם תעוזה מצד אחד, וחשיבה לטווח הרחוק מהצד השני.
שילוב מיסטי של שחקנים צעירים לצד מנטורים מנוסים.
החבורה הלוחמת של פרגוסון זכתה ב 5 אליפויות, 9 גביעים מקומיים ובגביע אלופות אחד שייזכר לדורות, אותו לילה בלתי נשכח בקאמפ נואו, אותן 3 דק’ בהן אלת המזל פורטונה החליטה להראות לכולם מי ומה היא מנצ’סטר יונייטד.
היום, במרחק של 20 שנה מאותו לילה היסטורי, יונייטד נראית כמו קבוצה קצת אבודה.
הספינה שטה לה באמצע הלילה, ללא חוש כיוון וללא מטרה מוגדרת. אין אדמה באופק.
נדמה שההנהלה מתעקשת לבצע את כל ההחלטות הגרועות ביותר כשהיא פוגעת במנהלים הבכירים שלה על המגרש וממשיכה לפטם שחקנים מדושנים ועייפים.
בנימה אישית וכאוהד יונייטד, תמכתי בכל הכוח בז’וזה מוריניו.
בדומה לפרגוסון הוא התעקש על שחקנים בדמותו.
חריפים, ווינרים, חצופים, כאלה ש “לא רואים בעיניים”
שוב בנימה אישית – געגועיי לזלאטן 👑
ביונייטד הנוכחית אין כמעט שום אלמנט דומה לאותה קבוצה היסטורית.
בהעדר כל האלמנטים האלה יונייטד לא תוכל אפילו להתקרב לאות א’ במילה אליפות.
אין את הטירוף של קאנטונה וקין,
את הניסיון של אירווין ושרינגהאם,
אין חומה בצורה כמו יאפ סתאם,
ואין מכונות שערים כמו דווייט יורק ואנדי קול.
דבר אחד אולי יש.
או יכול להיות.
אותה רוח נעורים מרעננת.
כזו שמביאה איתה חוצפה, חשיבה מחוץ לקופסא ודמיון.
מייסון גרינווד יכול להיות האנדי קול של מארקוס ראשפורד.
אנחל גומז וטהיט צ’ונג יכולים אולי להיות הדיוויד בקהאם וראיין גיגס החדשים באדום.
מקטומיניי מתחיל להראות, ממשחק למשחק, אי של יציבות במרכז המגרש.
הניצוץ קיים אצל הצעירים האלה.
יש שם תשוקה אדירה, ריצה קדימה בכל הכח ובעיקר – חדוות נצחון שכל כך חסרה ליונייטד.
אתמול במשחק הגביע מול רוצ’דייל, ונכון… זו בסך הכל רוצ’דייל, יונייטד נראתה מרעננת.
אמנם מפוזרת עם 31 בעיטות שרק 8 מהן הלכו למסגרת, אבל קבוצה שחושבת קודם כל על השער.
יונייטד לא תכנס לטופ 4 השנה.
היא יותר אברטון מאשר סיטי.
אם באמת חושבים במועדון האדיר הזה על איך לעזאזל מחזירים אותו לגדולתו אולי שווה לנסות לתת לחבורת הצעירים הזו צ’אנס אמיתי לרוץ.
