“אחי היקר” | אנדריק במכתב לאחיו

“אצלנו במשפחה אתה לא נולד אל תוך הון. אתה נולד אל תוך הכדורגל“, אחרי שכבש את שער הבכורה במדי הסלאסאו ורגע לפני הופעת בכורה בברנבאו, ישב אנדריק ילד הזהב של הכדורגל הברזילאי, לכתוב מכתב ארוך לאחיו הקטן נואה, על משפחותו החלמות שהתגשמו והמטרות שבדרך, מאנדריק

הגעת לעולם ואני ילד קטן – “למילים יש משמעות“

“נואה יקר, דבר ראשון אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר. מאז היום הראשון שהכרתי אותך הרגשתי שיש בנינו קשר מיוחד, אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל רגע לפני שנולדת חיכית שאכבוש גול.

זה באמת נכון, אחי. שיחקתי משחק חשוב באותו הזמן, רק בן 13. השעון טקטק, ואבא ואמא חשבו לעצמם למה אתה מחכה. לפתע פתאום אבא קיבל טלפון מחבר שהיה איתי במשחק וסיפר לו “דוגלס!! דוגלס!! אנדריק כבש!!” ואז בול באותו הרגע כל מה ששמעו בחדר בית החולים היה, “ואאאאההה!!!!” אחד גדול, הגעת לעולם לחגוג איתי.

כשהגעתי לבית החולים, נתתי לך מתנת יום הולדת. לא היה לי כסף לצעצוע, אז הבאתי לך את כדור הזהב בו זכיתי בטורניר.

אצלנו במשפחה אתה לא נולד אל תוך הון. אתה נולד אל תוך הכדורגל.

אני לא יודע אם תוכל לקרוא את המכתב הזה, ברגעים אלה אתה בן 4, וחיינו משתנים ממש מהר. בחודשים הקרובים אני עומד לטוס לספרד לשחק בריאל מדריד. כן, הקבוצה שאני תמיד בוחר בפלייסטיישן כשאתה צופה בי. אני יודע שהעולם ירצה להכיר את סיפור המשפחה שלנו וזה סיפור מטורף, אז זאת ההזדמנות שלי להגיד לך מה באמת קורה.

כמו שאתה יודע, במשפחה שלנו זה תמיד מתחיל ונגמר בכדור. אמא אמרה שכשהייתי תינוק אף פעם לא עשיתי “ורווווווםםםם”!!! כמוך. אם היו מביאים לי צעצוע הייתי מחזיק בו 5 שניות ומחזיר לקופסא, כל מה שרציתי זה “כדו, כדו, כדו, כדו.”

כל סוג של כדור. גרב, כדורסל. זה לא היה משנה. אם זה היה עגול או אפילו מרובע פשוט רציתי לבעוט בזה. כשקיבלתי את הכדור של מונדיאל 2014 מאבא, הייתי נוהג לבהות בצבעים שלו כאילו היו ציורים, הייתי נוהג לישון איתו, זה בדם שלנו, אחי.

אתה יכול לשאול את אמא איך הייתי מציג את עצמי בפני אנשים.

“מה השם שלך ילד?”

“אנדריק פליפה מוריה דה סוסה, חלוץ“

הם היו צוחקים עליי אתה יודע, הייתי ילד קטן וחמוד.

אבל אחי, התכוונתי לזה. הייתי בטוח שאני אעשה את זה אמא עוד בוכה כשהיא נזכרת ברגע ההוא, היא תמיד האמינה שלמילים יש משמעות.    

‘השיחה על הספה’ – “מאז אותו יום, כדורגל הפך לדרך לחיים עבורי“

בעבר, לא היינו חיים בדירה מפוארת כמו היום. לא היה לנו מקרר מלא ביוגורט שאתה אוהב כל כך. היינו גרים במקום שנקרא וילה גוארה, והחיים שלנו היו שונים לגמרי. אתה תשמע על חיינו מפי אנשים אחרים בשנים הבאות והם יגידו שהכל היה סבל וייסורים. אבל האמת היא שחייתי ילדות מדהימה, תודה לאלוהים ועל ההקרבות של אמא ואבא ותודה לכדורגל כמובן.

אני לא יודע אם אמרתי לך את זה, אבל כשהייתי סביב הגיל שלך, הרחוב שלנו היה על הר. היינו נוהגים לשחק כדורגל עם כל האנשים בשכונה, ואחד הדברים שהפך אותנו לכל כך טובים היה הכדור שהיה מתגלגל במורדות ההר, השחקן שהיה מחמיץ היה השחקן שמביא את הכדור, רודף אחריו עד הפבלה שלמטה.

אז הייתה רץ מהר עוקף שחקן, מחמיץ, ואז רץ עוד יותר מהר כדי להשיג את הכדור לפני שהוא מדרדר, זה היה מתיש אבל הכללים ברחוב היו מאוד ברורים: אתה מחמיץ – אתה רץ.

אני מתגעגע לתקופה הזאת מאוד, כשהייתי פשוט ילד והכדורגל היה פשוט כדורגל, כשהיינו יושבים כל החברים מסביב וסתם מדברים (resenha – מנוחה) כמו שהיינו קוראים לזה. אני באמת מקווה שאני ואתה נוכל לחוות את הימים האלה ביחד, אח.

כשאני חושב על זה, אני שמח ועצוב באותו הזמן, זיכרונות טובים שלעולם לא אוכל לחזור אליהם. אפילו בזיכרונות הרעים, יש לפעמים משהו מתוק.

כשתגדל, אתה הולך לשמוע סיפור על “השיחה על הספה”, כבר עכשיו מדברים על זה בברזיל, אבל רוב האנשים פשוט טועים. הם אומרים שהיינו עניים, שלא היה לנו משהו לאכול וזה פשוט לא נכון. הם לא מכירים את אמא אתה יודע? היא תמיד אומרת לאנשים “זה יותר מדי בשביל בחורה לתת לילדים שלה ללכת בלי לאכול”.

מה שכן נכון הוא שראיתי את אבא בוכה באיזה יום, הוא אומר שישבתי על הספה ואמרתי לו “אל תדאג. אני עוד אהפוך לכדורגלן, ואדאג להוציא אותנו מהסיטואציה הזאת”. בתור ילד בן 10, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהבנתי כמה הסיטואציה קשה.

על השולחן שלנו תמיד היה מספיק ממה שהיה צריך, אבל לא היה לנו מספיק ממה שרצינו. אתה מבין את ההבדלים? תמיד גירדנו את המינימום המתבקש.

מלפני אותו יום, הייתי פשוט ילד, וכדורגל היה פשוט משחק. מאז אותו יום, כדורגל הפך לדרך חיים עבורי.

אמא – “היא נשארה. בשבילי. בשבילנו”

שבועות אחר כך עזבתי את הבית והגעתי אל העיר סאו פאולו לשחק באקדמיה של פלמיירס, ושמתי לעצמי מטרה ראשונה: לשנות את הסיטואציה של המשפחה.

מטרות הם חלק גדול מהחיים שלי, הם הדרך שלי לדבר עם אלוהים. כשעזבתי לפלמיירס ידעתי שיהיה לי לפחות שתיים שלוש ארוחות ביום, בית ספר ואימון. לצערי בשביל אמא זה לא היה כל כך פשוט.

היא עזבה את החיים שלה מאחור כדי לתמוך בחלום שלי בסאו פאולו. למועדון היה מקום רק בשבילי, אבל היא אמרה שאין סיכוי שאני הולך בלעדיה. אבא נותר מאחור כדי לעבוד ולשלוח לנו כסף ועברנו לגור יחד בבית קטן עם כמה חברים מהקבוצה. כולם תחת גג אחד, כשיצאנו להתאמן אמא נותרה לבד. לא היה לנו אינטרנט או טלוויזיה, אז היא הייתה לוקחת תנ”ך ויוצאת אל הפארק לדבר עם אלוהים ועם עצמה. כל מה שהיה לה שם זה כיסא, היא הייתה מניחה את התיק שלה עליו. 

כשהיינו הולכים לישון היא הייתה נרדמת על השטיח, אני יודע שקשה לך לדמיין את אמא ישנה על הרצפה, אבל זה באמת קרה.

היו פעמים שאמא הייתה מוותרת הרבה עבורנו. אבא היה שולח לנו כסף, אבל זה לא כמו היום אז היה עובר יום יומיים עד שהכסף היה נכנס. בימים טובים שהכסף היה מגיע בזמן אמא הייתה מכינה לי ולחברים נקניקיות. אבל ברוב הימים, היה מספיק אוכל רק לשנינו, היא הייתה מרגישה כל כך אשמה לבשל בבית כי הילדים האחרים יכלו להריח את הבשר מתבשל, הם היו באים לשאול אם הם יכולים לקבל גם, מה היא הייתה יכולה לענות? לא נותר כלום.

האמת, שזה כל כך ציער אותה שהיא הפסיקה לבשל בכלל.

אני זוכר שהיו ימים שהייתי ‘סוג של רעב’ לפני השינה, אתה מכיר את זה? כאילו, יכולתי עוד לאכול. הייתי שואל את אמא אם יש משהו והיא הייתה עונה, “פשוט לך לישון, אנדריק. שינה תפתור את זה”.

יום אחד נגמר לנו הכסף ולא היה לה לאן ללכת ולבקש, היא צלצלה לאבא ואמרה, “דוגלס, אני רעבה אני לא יודעת מה לעשות”. אבא שלח 50 ראייס, אבל זה היה זמין רק ביום למחרת, אז היא הלכה אל הכסא בפארק והתפללה לאלוהים שיביא לה כסף, ואז לפתע מתחת לכיסא היא מצאה 2 ראייס, נס, מתנה מאלוהים.

עם הכסף היא הלכה למכולת וקנתה לחם בן כמה ימים. אם תשאל אותה עכשיו היא תגיד לך שהוא היה הכי טעים שיש, היא אומרת שרעב זה תחושה מוזרה, הוא גורם ללחם הכי יבש להיות בטעם של גן-עדן.

למען האמת, הלוואי ולא הייתי צריך ספר לך את זה, כי רעב זה לא דבר טוב. אני מקווה שלעולם לא תחווה דבר כזה, כמו שאמא חוותה. אבל זה פרט חשוב מאוד בסיפור שלנו. בפעם הבאה שתראה אותה תן לה חיבוק ותמסור לה תודה, משום שבלי ההקרבה שלה לא היינו חיים כמו שאנחנו חיים היום.

האמת היא שלא הכרתי את הסיפורים האלה עד לפני כמה זמן, אמא הייתה מסתירה ממני את כאבה. לעולם לא ראיתי אותה בוכה, היא הייתה נוהגת ללכת לשירותים כדי שלא אשים לב. היא התקשרה לאבא כל כך הרבה פעמים ואמרה לו שהיא לא מסוגלת יותר והיא רוצה לחזור הביתה, אבל אז הייתי חוזר הביתה עם החברים והיינו מדברים וצוחקים איזה שערים כבשתי ולפתע הייתה יכול לראות את העיניים שלה זוהרות מאושר.

אז היא נשארה. בשבילי. בשבילנו.

זאת אמא שלנו, תמיד עושה את כל מה שצריך. לפעמים היא כמו מפקד קשוח, שרב וצועק ואומר דברים שאנחנו לא רוצים לשמוע אבל צריכים. ובפעמים אחרות היא שם כדי לחבק ולעשות את החביתות הכי טובות בעולם. תזכור, כל מה שהיא אי פעם עושה זה מסיבה אחת פשוטה, היא רוצה את הטוב ביותר עבורנו.

אבא הקריב הרבה גם, כעבור מספר חודשים הוא הגיע לסאו פאולו בכדי לתמוך בנו, הוא הלך לפלמיירס לחפש עבודה והיה להם משרה אחת פנוייה לנקות את האצטדיון. תמיד היה לו חלום להיות בחדר הלבשה, אז הוא כל הזמן עבד עם חיוך. במשך שלוש שנים הוא אסף זבל מכל האצטדיון לא לפני שקודם לנקות את חדר ההלבשה של הקבוצה הבוגרת. הוא היה צוחק עם השחקנים שיום אחד הבן שלו, אני, אשחק איתם.

יום אחד השוער קאלסון שם לב שאבא שלי הופך רזה ורזה. בקפיטריה, הצוות והמנקים היו אוכלים יחד עם השחקנים והוא שם לב שאבא אוכל רק מרק. הוא ניגש אל אבא ואמר, “היי דוגלס תן לי את הטלפון שלך, אני רוצה להתקשר לאישתך”.

“אישתי? מה אתה רוצה מאישתי”.

“לא, לא, אני לא רוצה שום דבר ממנה. אני רוצה לספר לה מה קורה פה איתך אתה לא אוכל כלום. אתה בסדר?”

אבא היה כל כך נבוך להסביר, אז קאלסון התקשר לאמא והיא סיפרה לו את הסיפור האמיתי. איך אבא שרף את ידו כשהיה קטן וכמעט שאיבד אותה, נתנו לו תרופות קשות שריכחו את השיניים שלו, ועד שהוא הגיע לעבוד בפלמיירס הוא איבד את כולם ויכל לאכול רק מרק.

 קאלסון אסף כסף מכל השחקנים ואירגן תרומה ענקית של טיפול שיניים לאבא. לאלוהים יש דרכים מפתיעות, אח.

אבא היה נוהג להגיד, “החלום שלי היה לנגוס בתפוח”.

היום תודה לאל, הוא יכול לנגוס בכל אוכל שרק ירצה.

סביב אותו הזמן, המטרה השנייה שלי הושגה. עברו לדירה מעל חנות הימורים ליד איצטדיון פלמיירס. יכולתי להסתכל דרך החלון ולראות את החלום שלי מתגשם כל לילה שאני הולך לישון וכל בוקר כשאני מתעורר.

זה היה כל כך יפה.

אבא – “אבא ישן מתחת לתיבת הכרטיסים של פלמיירס”

רגע שכחתי לספר לך את הסיפור המלא על אבא,

אמא היא הדואגת ואבא הוא החבר, ככה זה היה תמיד. אבל יש עוד הרבה לסיפור שעוד לא שמעת. אם חשבת שלי היו חיים קשוחים אתה טועה, גדלתי בגן עדן לעומת אבא. כשהוא היה ילד סבא לא היה שם תמיד בשביל המשפחה, בכדורגל הוא מצא נחמה ממש כמוני. כשהוא היה בן 15 הוא צעד פעם מהבית בברזיליאה לסאו פאולו, חצי מהזמן הוא הלך בכביש המהיר, ברגל! זאת דרך ארוכה אחי. הוא אפילו לא סיפר על כך לאמא שלו. כל הדרך הוא סוחב איתו, זוג נעלי כדורגל, בקבוק של 2 ליטר מים וכמה לחמים. התוכנית שלו הייתה להיבחן בכל הקבוצות בעיר.

כעבור שבוע, כשהוא סוף סוף הגיע לסאו פאולו לא היה לו שום כסף ולא היה לו לאן ללכת, אז הוא התחיל לדפוק בדלתות של מועדונים בניסיון להיבחן בקבוצה. מישהו מהקבוצה סאו פאולו ראה אותו מתקשה ונתן לו אוכל מהקפטריה. בלילה קר אחד אישה אחת ראתה אותו והזמינה אותו לישון בכנסייה, הוא היה נוהג לישון מתחת לעץ בפארק ולפתע המיטה בכנסייה הייתה הכי חמה שהוא ישן בה אי פעם. לצערו הוא החמיץ את המבחנים לליגה ביום שאחרי.

את יכול לדמיין מה אבא הרגיש באותו רגע? הוא בזבז שבוע ללכת את כל הדרך הזאת בשביל יום מבחנים אחד, ועכשיו הוא החמיץ אותו.

כשהוא סיפר לי את זה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כשהוא חזר לברזיליאה הוא החל לשחק בוארצה. אתה מכיר את וארצה נכון? לא היו משכורות שם אחי, נטו תשוקה. אבא שיחק שם בעבור חבילה של אורז, כשהייתי ילד קטן הייתי הולך לכל משחק כדי לראות את הכדור זז מצד לזז על מגרש החול. במחצית בזמן המוזיקה כשכולם היו הולכים להמר, אני הייתי עולה על המגרש לשחק.

יום אחד אבא ראה אותי אחרי משחק ושאל, “אנדריק, מאיפה השגת את הקוקה קולה? לא גנבת את זה ממישהו נכון?”

“לא, לא, פגעתי במשקוף וניצחתי אז דודו פה קנה לי, הוא אמר שאם אפגע שוב הוא יקנה לי לחמנייה ובשר”.

זאת הייתה ההנאה שלי! אמא הייתה אומרת שהייתי הופך כולי לאפור מרוב המשחק בחול. היא הייתה צריכה לשטוף אותי כמו כלב, בשנייה שהיא הייתה מסיימת הייתי רץ לשחק שוב.

אתה צריך להבין, החלום שלי לא היה רק שלי, אלה גם של אבא שלנו, של סבא שלנו, של כל המשפחה שלנו.

אתה חושב שכשאבא ישן מתחת לתיבת הכרטיסים של פלמיירס הוא דמיין שאשחק שם יום אחד?

🗣️ Endrick’s letter to his little brother: “When I went to visit Real Madrid for the first time a few months ago, many amazing things happened. When we met Florentino Pérez, he looked Dad in the eye and said ‘Real Madrid will be the only club that will treat Endrick like a son.”… pic.twitter.com/kXElF0MlGw

— Madrid Xtra (@MadridXtra) March 25, 2024

המטרות הבאות – “לפגוש את כריסטיאנו רונאלדו, זאת המטרה הרביעית שלי”.

כשהייתי בן 15, הפכתי לשחקן בפליימארס, אני יכול לאמר שהיה לי את כל מה שאי פעם רציתי בחיים, תודה לאלוהים. יכולתי לקנות לאמא בית, להוציא את סבא וסבתא שלנו מהפבלות, מקום מסוכן מאוד. אחרי השיחה ההיא עם אבא על הספה ידעתי שהשגתי את המטרה הראשונה שלי – לעזור למשפחה להשיג חיים יותר טובים.

איזה רגע זה היה! איזו הקלה.

עד שנולדת והיית תינוק חיינו חיים אחרים לגמרי, והחיים האלה רק הולכים להשתנות בשנים הבאות.

בעוד כמה חודשים אני עוזב לספרד, ואתה בא איתי. ריאל מדריד! זאת המטרה השלישית שלי, אבל היא כזאת שאף פעם לא העזתי לכתוב בכלל. כשהייתי בן 7 או 8, לא היה לי פלאפון הוא משהו כזה. הייתי משאיל את המחשב של אמא וצופה בשידורים חוזרים של ריאל מדריד. הייתי קטן, אבל ידעתי את כל השמות הייתי אובססיבי לקבוצה של 2013-14 עם כריסטיאנו, מודריץ’ ובנזמה. זה היה תחילת הדרך שלי להביט בהיסטוריה של המועדון. התחלתי לצפות וללמוד ביוטיוב על הגלאקטיקוס, פושקאש, די סטפנו. תאמין לי במדריד, אתה עוד תשמע על השמות האלה.

אתה יכול ללמוד הכל ביוטיוב. זה כמו אוניברסיטה. יותר מכל אחד אחר הייתי צופה בכריסטיאנו. לא רק בהיילייטס, אבל גם בעבודה הקשה שהוא משקיע, ומה אחרים אומרים עליו. ממנו למדתי שאני צריך לעבוד קשה, ושעבודה קשה לפעמים חשובה יותר מהכישרון.

יום אחד, אני מקווה לפגוש אותו. עדיין לא יצא לי כשאני כותב לך את זה. אבל הילד שלו עוקב אחרי באינסטגרם כך שאני מקווה שעד שתקרא את זה אני והוא כבר לחצנו ידיים. אלוהים יחליט, אם ילך לי טוב בריאל מדריד ובקריירה אולי גם כריסטיאנו יעקוב אחרי בעצמו! 

לפגוש את כריסטיאנו רונאלדו, זאת המטרה הרביעית שלי.

המטרה החמישית שלי היא לסיים את העונה הזאת עם פלמיירס בהרמוניה מושלמת ולזכות באליפות.

והמטרה השישית שלי, האמת שיש לי סיפור מצחיק שקשור אליה. כשביקרתי בריאל מדריד לפני כמה חודשים, מספר דברים מדהימים קראו. כשפגשנו את פלורנטינו פרז, הוא הסתכל על אבא שלי בעיניים ואמר, “ריאל מדריד הוא המועדון היחיד שיתייחס לאנדריק כמו בן”.

היית צריך לראות את הפרצוף של אבא, מה זה אמר בשבילו, זה היה חשוב מאוד עובורו.

פגשתי את בלניגהאם, השחקן הטוב הזה שתמיד כובש עבורי בפלייסטיישן, וכולם קוראים לו גוד, אמרתי לו, “היי גוד שמע, המטרה הבאה שלי, היא לחגוג כמוך”. ואז אחרי שכבשתי וחגגתי שיתפתי את הסרטון באינסטגרם והוא הגיב לי אליו.

אפילו קיבלתי עצות מרונאלדו, פנומנו. הרגשתי כאילו אני בתוך חלום, אבל הדבר שאני הכי זוכר מהיום ההוא כשנכנסתי לחדר ההלבשה ומודריץ’ פנה אליי. החולצה שלו מספר 10 הייתה תלויה מאחוריו והוא הצביע על המושב לידו ואמר, “מספר 9 ומספר 10. מי יודע אולי בעונה הבא אתה תשב לידי”.

זה רגע שממש חימם לי את הלב. חשבתי לעצמי בן-אדם, אם מודריץ’ מאמין שאלבש את המספר 9, אני חייב להאמין שאני ראוי. עדיין לא הגעתי למדריד אז אני לא יודע, אבל אני מקווה שיום אחד אלבש את החולצה מספר 9 של ריאל מדריד.

המטרה השביעית שלי? אני רוצה בית משלי במדריד, עם משרד שבו אוכל לשים לוח כדי לכתוב את כל המטרות שלי! אמא לא תסכים לי לשים לוח בבית שלה!

“אין מקום לזה, אנדריק! פשוט אין מקום”, אתה מכיר אותה, אנחנו חייבים לתת לה כבוד.

האמת שיש לי עוד מטרה, אבל אני לא הולך לתת לה מספר, בגלל שכבר השגתי אותה. המטרה היא שתחייה את החיים שאתה רוצה מה שלא יהיה.

אתה יכול לעשות הכל – “אתה פשוט תהנה מהחיים כמו שבא לך, אחי. זאת המתנה שלי אלייך”

במשך שלוש דורות, אולי יותר המשפחה שלנו רדפה אחר חלום הכדורגל.

ניסנו לשנות כך את הגורל שלנו, ועכשיו אתה יכול להיות כל מה שתרצה. אתה יכול להיות דוקטור, עורך דין או בגלל שאנחנו בספרד מדינתם של אלארקז ונאדל, אתה יכול להפוך להיות שחקן טניס מקצועי. אתה כבר רודף אחר הכדור כמוני. אתה יכול להיות כדורגלן אם תרצה אבל אתה לא חייב להיות. אין יותר לחץ, תודה לאל, תודה לאבא ולאמא ותודה ענקית לכדורגל.

אתה פשוט תהנה מהחיים כמו שבא לך, אחי. זאת המתנה שלי אלייך.

ועכשיו זה הזמן שהמכתב נגמר והעתיד מתחיל, אנשים תמיד שואלים אותי על ריאל מדריד והנבחרת ולאן לדעתי הקריירה שלי יכולה להגיע. אתה רוצה לשמוע את האמת?

אני פשוט לא יודע.

בחיים, אנחנו לא יודעים מה המחר יביא לנו, אנחנו לא יודעים אם נגיע למחר בכלל. כל מה שאנחנו כן יודעים זה להודות לאלוהים על כל מה שהוא הביא לנו.

אני מקווה שאתה מבין עכשיו, אחי. החיים שאנחנו חיים עכשיו לא הגיעו משום מקום. הרווחנו אותם, בעבודה קשה והרבה דמעות. אמא תמיד אומרת שהטעות הכי קטנה יכולה להפיל את כל זה והיא צודקת.

ברגע שנשכח מאיפה באנו, אנחנו עלולים לאבד את הדרך. זה למה אני מעניק לך את המתנה הזאת, ההיסטוריה  של המשפחה שלנו.

אמא אוכלת לחם ישן. אבא ישן בתא מכירת כרטיסים. אמא בוכה בשירותים. אבא בוכה על הספה. הלוואי ולעד תשמור על כך בלב.

אוהב אותך אחי, מעמקי ליבי,

אנדריק פליפה מוריה דה סוסה, חלוץ.