הפרגמטיות ההתקפית של צ’ולו

העונה שעברה בליגה הספרדית הציגה לנו מעין יקום מקביל, שונה לחלוטין מזה שהכרנו.
לפתע ברצלונה היא קבוצת ההגנה הטובה ביותר בליגה עם 20 שערי חובה בלבד, כשההגנה של אתלטיקו מדריד הייתה השניה בטיבה בליגה עם 33 שערי חובה.
הליגה הספרדית כולה סבלה מירידה בכמות השערים מאז עזבו אותה הצמד לאו וכריסטיאנו, מה שגרם לכך שהאלופה בעונה שעברה עשתה זאת עם 70 שערי זכות בלבד, כשההתקפה הטובה ביותר (75) הייתה זו של ריאל מדריד.

החריגות והסטיות ביקום המקביל הזה ממשיכות לתעתע בנו.
ברצלונה במקום הרביעי, אתלטיקו מדריד בשלישי וג’ירונה נמצאת לה מתחת למובילה ריאל מדריד, וההתקפה השלישית בטיבה (30 אך עם משחק חסר) בליגה שייכת לאתלטיקו מדריד, הקבוצה של דייגו סימאונה, זו שמחזיקה בתווית הניצחית של קבוצת כדורגל אפורה והגנתית.

אז מה לעזאזל קורה פה?
תחילה, קצת מספרים.

אלו הם הנתונים ההתקפיים הבולטים ביותר מבחינת הקבוצה של דייגו סימאונה העונה בליגה:

• 2.31 שערים למשחק – מקום 1 בליגה
• 1.89 שערים צפויים למשחק – מקום 2 בליגה (ברצלונה עם 1.99)
• 1.54 בישולים למשחק – מקום 3 בליגה (ריאל מדריד וג’ירונה עם 1.71)
• 5.46 בעיטות למסגרת למשחק – מקום 1 בליגה
• 41% ביחס בין נסיונות בעיטה לבעיטה למסגרת – מקום 1 בליגה
• מרחק ממוצע של 15.4 מטר לבעיטה – מקום 1 בליגה
• 2.08 מסירות עומק למשחק – מקום 3 בליגה (ריאל 3.14 וברצלונה 3.5)

מה שמעניין דווקא זו העובדה שאתלטיקו מדריד נמצאת במקומות נמוכים ביחס לדירוג שלה בטבלה בנתונים ההתקפיים הבאים:

• 13.3 נסיונות בעיטה למשחק – מקום 7 בליגה
• 10 מסירות מפתח למשחק – מקום 8 בליגה
• 1.77 כדרורים שהובילו לבעיטה למשחק – מקום 5 בליגה
• 16.1 נסיונות כדרור למשחק – מקום 15 בליגה
• 9.15 כדרורים מוצלחים למשחק – מקום 7 בליגה

ואם מסתכלים על העובדה שאתלטיקו מדריד לא השתנתה כלל בפילוסופיה שלה בכל הקשור להחזקת הכדור עם 53% שליטה בכדור למשחק העונה (50.3% בעונה שעברה), ומהסתכלות על המספרים, ובעיקר על כמות השערים, היחס בין נסיונות בעיטה לבעיטה למסגרת והמרחק הממוצע של הבעיטות אפשר תחילה להסיק שהתקפת אתלטיקו מדריד היא התקפה מאד יעילה.

אפשר לקרוא לזה – הפרגמטיות ההתקפית של צ’ולו.

קורטוב של אומץ

אתלטיקו מדריד של צ’ולו משחקת העונה במערך של 352 עם שלישיית בלמים שיודעת להניע כדור ולמסור גם לעומק, עם שלישיית קישור מאד מגוונת של סאול הנפלא, קוקה הברומטר ודה פול מכסה השטחים, כשמקדימה נמצאים להם שניים לא מוערכים מספיק לטעמי – אנטואן גריזמן שהוא שחקן התקפה שיודע לעשות פשוט הכל ואלבארו מוראטה שהוא ככל הנראה מה Poachers (חלוצים שחיים על קו ההגנה סטייל ג’יימי וארדי) הטובים במשחק.

ככה זה נראה בדרך כלל.

הדבר הראשון שמבחינים בו בכל הקשור למשחק של אתלטיקו מדריד, זה המעבר לקו הגנה קצת יותר גבוה.
זה לא שינוי דרמטי לחלוטין מבחינה קוסמטית, אך העונה הפעולות ההגנתיות של אתלטיקו מדריד מתבצעות קצת גבוה יותר על הדשא, מה שמייצר שיטת לחץ גבוה שונה מבחינת הקבוצה של סימאונה.

בתמונה שמולכם אפשר לראות איך קו ההגנה התקדם לו במספר מטרים מעלה העונה ושקו התחלת הלחץ לא השתנה.
משמע, אתלטיקו מדריד כן מבצעת לחץ גבוה לא פעם כמו בעונה שעברה, אך יש לה יותר ביטחון ובעיקר תיאום בין השחקנים, מה שמאפשר לה להיות כאמור מעט יותר אמיצה.

לאומץ הזה יש משמעות גדולה על היכולת ההתקפית של הקבוצה.

 

קבוצת מעבר

מבחינה התקפית, זה אולי היסוד הבולט ביותר בתקופתו של דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד.
הקבוצה שלו יודעת לייצר התקפות מעבר קטלניות.
דוגמא טובה לכך אפשר היה לראות במשחק נגד בטיס העונה.

אתלטיקו מדריד הרוויחה כדור בצד ימין של ההגנה שלה ומיד החזירה אותו למרכז בכדי לייצר את כדור העומק החכם.
מה שכן, במקום ללכת על כדור ארוך פשוט, דה פול מצא דווקא את אלבארו מוראטה בכדור עומק, שהוריד את הכדור לגריזמן בנגיעה, וכך אתלטיקו מדריד מצאה את עצמה תוך מספר שניות מהרווחת הכדור במצב בו גריזמן מוביל את הכדור בשליש ההתקפי מול הגנה דלילה של בטיס כשמלפניו רצים לעומק דפאיי ומוראטה.

בדוגמא נוספת מאותו המשחק אפשר לראות את אתלטיקו מדריד רצה מהר וקדימה עם הכדור בהתקפת מעבר כשדפאיי מרווח לשמאל, גריזמן מרווח לימין ומוראטה במרכז, אך שלושתם באותו קו ועושים את אותה הפעולה: תוקפים את קו ההגנה של היריבה ומייצרים לעצמם מסדרון פנוי לפניהם לקראת קבלת כדור.
זה מצב של 3 נגד 3 כשמוביל הכדור של אתלטיקו מדריד עושה זאת שהוא לבדו וללא אף שחקן הגנה מלפניו.
איכשהו המצב הזה לא הסתיים בשער.

אתלטיקו מדריד מתקיפה גם עם שני חלוצים בדרך כלל, כשאחד מהם תוקף את השטח מאחורי הבלמים והשני תוקף את השטח שלפני הבלמים.

זה מכריח את אחד מבלמי היריבה לעשות צעד קדימה בכדי לצאת אל החלוץ היותר נסוג, ובכך זה מאפשר לחלוץ השני שרץ אל תוך השטח הריק (בדרך כלל מוראטה) לקבל מולו שטח פנוי יותר כשהוא נאלץ להתנער מבלם אחד בלבד.

אסמיטריה זה הסיפור

אנו חיים בתקופה בה הכדורגל המודרני מאוהב לו כמעט בצורה טוטאלית בסדר מופתי, לכן מאמנים כמו פפ גווארדיולה, רוברטו דה זרבי, מיקל ארטטה ועוד נחשבים לגאוני המשחק  – כי שיטות המשחק שלהם כל כך מסודרות וכל כך בולטות לעין, עד שאי אפשר שלא להתאהב בגאונות הטקטית שלהם.
הגישה הזו היא גם מה שמשנמכת תודעתית את האיכויות הטקטיות של מאמנים אחרים כגון קרלו אנצ’לוטי שלא נחשב לגאון טקטי אלא לדמות אבהית יותר, זאת כי השיטות של קרלו הן יותר כאוטיות או כאלו שנשענות על איכויות השחקנים.

קצת כמו אנצ’לוטי, קל מאד להתעלם מהדברים שדייגו סימאונה עושה כי בתודעת קהילת הכדורגל הוא נודע כמאמן הגנתי, מה שמשכיח את העובדה שהקבוצה שלו מייצרת תבניות התקפיות מאד מעניינות.

את האבולוציה של דייגו סימאונה אפשר לראות בגישה האסימטרית שלו שמטרתה העליונה היא הוצאת היריבה מאיזון הגנתי.

בתמונה המצורפת אפשר לראות איך אתלטיקו מייצרת 2 “יחידות התקפיות”.

היחידה ההתקפית יותר בצד שמאל, דוחפת את ההגנה של היריבה אחורה ומאפשרת לדוגמא לבלם השמאלי להתקדם קדימה ובכך למשוך אליו שחקנים וכתוצאה סופית היחידה הזו מקבלת שטח גדול יותר למשחק כשהם עם יתרון מספרי.
היחידה ההגנתית יותר מושכת אליה תשומת לב משאר שחקני בטיס, והם יכולים לייצר 2 פתרונות התקפיים:
1. מסירה אלכסונית מאחד הבלמים אל המגן הימני שנמצא ממש על הקו ובכך לבטל מספר שחקני בטיס במסירה אחת.
2. אם הכדור מגיע אל אחד השחקנים ב”יחידה ההתקפית”, זה מייצר לשחקני ה”יחידה ההגנתית” אפשרויות לייצר ריצות ללא כדור אל תוך קו ההגנה של היריבה, ובכך לנצל את יכולת המעבר המהירה של אתלטיקו מדריד.

כאמור, ברגע שאתלטיקו מדריד נמצאת בשליש ההתקפי כשהכדור נמצא אצל ה”יחידה ההתקפית”, הקבוצה של סימאונה יכולה לייצר את העליונות המספרית שלה באיזור מאד קטן ובכך להניע מהלכים של מסירות קצרות, שימוש בחלוץ כפיבוט ותנועה של שחקנים מקו שני אל עומק הגנת היריבה.

בתמונה המצורפת אפשר לראות את ה”יחידה ההתקפית” עם ארבעה שחקנים ממש על כנף ימין, כשהתבנית ההתקפית היא מסירה לדה פול (5) בזמן שגריזמן כבר מוכן להמשך המהלך ומייצר את התנועה ללא כדור אל השטח הריק בין שחקני היריבה.

ככה זה נראה בתנועה:

מדריד השנייה

אם יש משהו שאתלטיקו מדריד מצטיינת בו, והיא אף אולי הקבוצה שעושה זאת הכי טוב בכדורגל האירופי, זה תקיפה מקו שני.
הדרך בה אתלטיקו משחקת לעומק היא שירה בתנועה.
אומנות ששייכת לקבוצה של סימאונה.
במערך של 352 לא פעם אפשר לראות 2-4 שחקנים פשוט דוהרים ללא כדור אל תוך הרחבה.
אתלטיקו מייצרת עומס על קצה הרחבה של יריבותיה, מה שעוזר לה למצוא שחקנים פנויים בצד ה”עיוור” (הצד ההפוך לעומס ההתקפה) כפי שקרה למשל עם אנוטאן גריזמן בניצחון 7-0 על ראיו ואייקנו.

אפשר היה לראות זאת לדוגמא גם במשחק נגד גראנדה.

זה לא מקרי שגריזמן (9) ומוראטה (7) הם הכובשים המובילים של הקבוצה הזו.
שניהם מאסטרים של תנועה ללא כדור והם אלו שמייצגים יותר מכל את הכדורגל של סימאונה.

אך זה לא רק גריזמן ומוראטה כמובן.
לאתלטיקו מדריד יש שני שחקני כנף – מולינה בימין וריקלמה או לינו בשמאל שעושים את התנועות קדימה ללא הפסקה, וגם מוסרים נהדרים בדמות רודריגו דה פול שהוא הרבה יותר מסתם שומר הראש של מסי וסאול ניגז שהם מוסרים נהדרים וכאלו שיודעים לזהות את הרגעים הנכונים למסירה, כפי שאפשר לראות בשער של מולינה נגד ראיו ואייקנו מהבישול של דה פול.

לסיכום – אתלטיקו מדריד של עונת 2023/24 היא קבוצה יותר אמיצה שמבצעת לחץ גבוה עם קו הגנה גבוה יותר, וקבוצת כדורגל מאד חכמה ביציאה שלה קדימה.
קבוצה שיודעת להעמיס איזורים בצורה אסימטרית בכדי לשבש את הגנת היריבה, קבוצה שיודעת לתקוף ללא הפסקה את קו ההגנה של היריבה עם שחקני התקפה שיודעים לבצע ריצות פנימה.
קבוצה שתוקפת פעם אחר פעם דרך הכנפיים, שם היא מצליחה להפתיע באמצעות שני המגנים התוקפים שלה וקבוצה שיודעת לרוץ קדימה ולייצר כדורי עומק בהתקפות מעבר קטלניות.

את הרפרטואר השלם של הקבוצה אפשר לראות לדעתי בניצחון על ויאריאל.

לחץ גבוה שבעקבותיו הקבוצה סופגת בסופו של דבר.

שער שהקבוצה כובשת בעקבות יצירת עליונות מספרית בכנף שמאל ושחקן שמגיח מהצד “העיוור” ותוקף את האיזור החלש בהגנת היריבה.

שער שהקבוצה מבקיעה באמצעות תנועה גדולה של שחקנים על קו ההגנה של היריבה ללא הכדור

שער שכובש המגן השמאלי שלה בעקבות חטיפת כדור גבוהה והתקפת מעבר קטלנית

אתלטיקו מדריד היא קבוצה שהורגת אותך בהכשות מהירות וקטלניות.