יומנו של אוהד | ירידה לשם עליה

״כשהדמעות עומדות בגרון, לפעמים עדיף לא לדבר.״ ככה סבא של מוטי מהסדרה ״עספור״ נהג להגיד לנכדו שהיה אוהד בית״ר ירושלים וזה קצת מה שאני מרגיש עכשיו.

היה לי ברור עוד לפני שריקת הפתיחה, שכדורגל גדול לא נראה, בכל זאת שתי האחרונות בטבלה (נכון לתחילת המשחק), שכבשו הכי מעט בליגה. 24 שערי זכות למ.ס אשדוד, ו-22 שערים כבשה הפתח תקוואית.
בטור ההכנה למשחק כתבתי גם שאני לא מקווה בכלל לכדורגל יפה לעין, אלא לניצחון דחוק שישאיר חמצן וזה בדיוק מה שקרה, רק הפוך.
חשבתי שכבר השלמתי עם הירידה ושהישארות תהיה הפתעה לא סבירה וכמה שהתבדיתי, כמה ששריקת הסיום כאבה.

במשחק כזה הייתי מצפה לקצת יותר מלחמה משני הצדדים. ציפיתי למשחק אגרסיבי, התאבדות על כל כדור, טירוף משריקת הפתיחה ועד לסיום המשחק והופתעתי לראות שתי קבוצות שמשחקות כאילו שתיהן כבר הבטיחו הישארות ורק מחכות לסיים את המשחק.
מ.ס אשדוד עוד הראתה רצון במחצית הראשונה וסיימה עם 11 בעיטות לשער במשחק כולו.
הפועל פתח תקווה לעומתה, נראתה אנמית וחסרת רצון, ובעטה חמש פעמים לשער מתוכן רק פעמיים למסגרת!
אם קבוצה מסיימת עם מדד שערים צפויים של 0.18 בלבד במשחק של הכל או כלום, פשוט לא מגיע לה להישאר.

עם כל הכבוד ליכולת, רצון לפעמים מנצח בספורט. הפועל לא הראתה אמש שום רצון, אמונה או תקווה. הפרצופים היו נפולים משריקת הפתיחה, התסכול חגג בלי הפסקה, קבלת ההחלטות הייתה לא מדויקת וכללה הרבה עצבים נראים לעין. אם במחצית הראשונה עוד קיוויתי שהפועל תבעט איזו דרדל׳ה ותצליח לצאת עם נקודות, בדקה ה-47 הבנתי שהסיפור נגמר. את המשחק ראיתי דרך הטלפון, ועם המזל שלי בדקה ה-46 בדיוק נתקע לי השידור. ‏באותו הרגע חשבתי לעצמי שלא יקרה כלום עד המחצית השנייה.

‏חצי דקה אחר כך קיבלתי הודעה מעידו חבר שלי שהיה במשחק, ״לא מאמין איזה נאחס״. לספוג בשלב הזה של המשחק כבר הפך לדפוס אצל הכחולים.
אמנם הפעם השער לא היה אמור להיות מאושר עקב עבירה על החלוץ פורצ׳ן באסיי במהלך שלפני, אבל לא טעות השיפוט הזאת היא זו שהורידה את הפועל ליגה.
שבוע שעבר שער היתרון של בית״ר נכבש בדקה ה-40, שבוע לפני כן נגד הפועל תל אביב, בדקה ה-48 ובשבוע שלפניו במשחק הגביע נגד הפועל באר שבע בדקה ה-44.

שבוע לפני כן הייתה הפסקה מהנוהל, אך בשבוע שלפניו במשחק נגד הפועל ירושלים, ספגנו בתוספת הזמן של המחצית הראשונה. במצבים האלה כמעט כל קבוצה, בטח כזאת שמתמודדת על הירידה, מחממת מנועים ומבינה שזה הזמן להעלות הילוך או שהמשחק אבוד.
למעט המשחק נגד הפועל ירושלים לפני יותר מחודש, כל פעם שהפועל ספגה שער כזה הייתה מן תחושה של השלמה עם הגורל המר. אוקיי, ספגנו, זה מה יש. עם גישה כזאת לא מנצחים, וכשלא מנצחים – לא נשארים.

ככה זה
מה נעשה
ניפול ונקום
אין דרך אחרת pic.twitter.com/lmdijlGIyH

— Hapoel Petach-Tikva F.C (@hptfc1926) April 27, 2024

שתי הקבוצות שממוקמות אחרונות בטבלת הליגה הבכירה הן הפועל תל אביב והפועל פתח תקווה. המשותף להן הוא ששתיהן החליפו מאמן בתקווה לשינוי וקיוו לאפקט המאמן החדש שיבוא ויעשה שינוי גם אם לא לטווח ארוך, אך גם אבוקסיס מאמן האדומים, וגם בני לם מאמן הכחולים לא הצליחו להשיג אפילו ניצחון אחד בליגה! זה נתון פשוט מטורף. במקרה של אבוקסיס זה מרגיש פשוט כמו קארמה קלאסית. עזבת בצורה קצת עקומה את בית״ר ירושלים כשהיא הייתה בשקיעה, ובתמורה קיבלת קבוצה במיקום סביר והבאת אותה למצב בטוח לירידת ליגה.

את בני לם אני לא מאשים. הוא קיבל סגל לא מספיק טוב, מתמודד עם לא מעט פציעות של שחקני סגל, והמיקום בטבלה היה אותו מיקום כמו בשלב שבו הגיע.
דבר אחד שבני לא הצליח לעשות, הוא לאחד את חדר ההלבשה ולרתום את השחקנים להילחם בשבילו.

הפועל פתח תקווה לא ירדה מעשית, אבל היא ירדה. נכון שיש עוד סיכוי תיאורטי ומופרך לחלוטין בו הם מנצחים עד סוף העונה את כל המשחקים, כשאשדוד והפועל קורסות לתוך עצמן בצורה חריגה, אבל אם נודה באמת פשוט לא מגיע לכחולים. ניסים אמורים לקרות כשאתה עושה כל שביכולתך ויורק דם בשביל להשיג משהו שנראה בלתי אפשרי. כמו שאומרים: ״המזל הולך עם הטובים״.

לצערי עוד מתחילת הפלייאוף התחתון, נראה שהשחקנים וויתרו.
גם כשהקהל הגיע בהמוניו כדי לתמוך ולא יצא עד השנייה האחרונה, הגיע גם למגרשי חוץ בתל אביב ובאשדוד כדי לעודד ולהפיח רוח לחימה בשחקנים, הסגל ובראשם המאמן נראו ככאלה שהשלימו עם גזר הדין.

זה מזכיר לי את העונה הראשונה בסדרה ״נמלטים״, כשמייקל סקופילד נכנס מיוזמתו לכלא כדי לשחרר משם את אחיו הנידון למוות.
בפגישה הראשונה ביניהם, מייקל אומר לאחיו: ״באתי להוציא אותך מפה״ ואחיו עונה לו שאין סיכוי ושפשוט ישלים עם זה. בסופו של דבר מייקל מצליח להבריח את אחיו מהכלא, והכל בא על מקומו בשלום. לדאבוני הרב, אני לא מייקל סקופילד ולי אין פתרונות שיוציאו את הקבוצה מהבוץ. גם אם היו לי, עכשיו כבר מאוחר מדי.

אמנם מוקדם ממה שקיוויתי, אבל זה טור סיכום עונה. הפועל פתח תקווה לא תישאר ותצטרך למצוא את הכוחות לבנות את עצמה מחדש כדי לעלות חזרה לליגה הבכירה בעונה הבאה. זאת לא עומדת להיות משימה פשוטה. התקציב שגם ככה לא היה גדול, יקטן עוד יותר, שחקנים רבים יעזבו וגם הקהל איבד אמון במערכת.
מספיק לעבור על התגובות לפוסט סיכום המשחק של הדף הרשמי של הקבוצה, כדי לראות מה האוהדים חושבים על השחקנים, ההנהלה, המאמן, השופטים, המעסה, נער המים ומביא הכדורים. בשלב הזה כולם אשמים.

אמנם אני רק אוהד וההשפעה שלי על התנהלות הקבוצה היא אפסית, אני מרגיש כרגע כמו מישהו שעשו אצלו מסיבה בבית וכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת וגילה את הבלגאן האדיר שהשאירו החוגגים, הוא עומד במשך כמה דקות עם ידיים על המותניים ומנסה לחשוב מאיפה מתחילים לסדר את הכאוס שנוצר.
האם להחליף מאמן או לא? מי השחקנים שמשאירים ואת מי משחררים? מי מבין השחקנים בכלל מעוניין להישאר? איך מתמודדים עם תקציב מוקטן? אלה רק חלק מהשאלות שיש לשאול לקראת העונה הבאה.

הפחד הגדול שלי הוא שהפועל פתח תקווה תהפוך למועדון שמרגיש בנח בלאומית. בפעם שעברה לקח לנו שמונה שנים לחזור לליגת העל. יש קבוצות ששיחקו במשך שנים בליגה הבכירה אך מאז הירידה הן לא מוצאות את הדרך חזרה וקצת נשכחו. הפועל כפר סבא, הפועל רעננה, הפועל רמת גן, אחי נצרת ואפילו בני יהודה (כרגע ממוקמת שניה ואולי בכל זאת תצליח לחזור השנה לליגה הראשונה). אני באמת מפחד שהפועל פתח תקווה תהפוך למועדון שמתרפק על הצלחות העבר ולא חושב על העתיד.

להפועל פתח תקווה יש קהל אדיר. בשונה מקהלים של קבוצות גדולות כמו מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, בית״ר ירושלים ומכבי חיפה להן אוהדים מכל הארץ, הקהל של המלאבסים בנוי כמעט כולו מפתח תקוואים ונספחים שגרים באזור, ובכל זאת האצטדיון מלא בכל משחק, גם במשחקים בליגה הלאומית, והקהל מלווה את הקבוצה גם במשחקי חוץ מרוחקים. יש תחושה שהפועל פתח תקווה כרגע היא פיאט עם מנוע של פרארי, או הפוך. תלוי איך תסתכלו על זה.
הפועל זה קהל בלי קבוצה והגיע הזמן שהקבוצה הזאת תיבנה מחדש לחלוטין ותחזור לימיה הגדולים, כדי שלקהל העצום שתומך בה תהיה גם קבוצה להתגאות בה.

למרות הכאב והצער על הירידה, אסיים באופטימיות. יש במועדון הזה אנשים טובים שאכפת להם ורוצים בטובת הקבוצה. יש קהל אדיר, יש אצטדיון נחמד, יש כמה שחקני בית מלאי אנרגיה ויש מחלקת נוער לא רעה בכלל.
יש לי חלום שכשיוולד לי ילד אוכל לקחת אותו איתי לאצטדיון למפגש פסגה בליגת העל בין הפועל פתח תקווה למתחרה שלה על האליפות, וכשאספר לו שפעם היינו בליגה הלאומית הוא יצחק ויגיד לי שאני עובד עליו. זה אולי נשמע הזוי, אבל בואו ניזכר בדוגמא נפלאה: הפועל באר שבע ששנים הייתה קבוצה שלא התחרתה על תארים ומשום מקום לקחה שלוש אליפויות ברציפות.

אולי אני אופטימי מדי, ואולי אפילו הוזה, אבל זה הכיף בלהיות אוהד כדורגל. אמנם ירדנו ליגה, אבל זה משאיר לנו את האפשרות לשאוף למעלה. אולי זה קלישאתי, אבל ממקום כל כל נמוך אפשר רק לעלות.

לסיכום, היה נחמד להיזכר רגע איך זה להיות בליגה של הגדולים, אבל הפעם הגענו לא מספיק מוכנים. עכשיו יש לנו כמה חודשים להתכונן לעונה הבאה, בתקווה שבעוד שנה בדיוק אני אוכל לכתוב את טור העלייה חזרה לליגת העל. תודה ליגת העל, היה נחמד, אני מקווה שנתראה עוד שנה.
ועכשיו הנהלת הפועל, זה הזמן להתחיל להתכונן כדי להשאיר לדור העתיד ״פתח של תקווה״.

כך או כך חיים על הקצה pic.twitter.com/cMDSbsgpbd

— Hapoel Petach-Tikva F.C (@hptfc1926) March 9, 2024