כתבנו השבוע על חלוץ, על שוער ועל מועדון שלם. עכשיו הגיע הזמן לעלות מהדשא או הפרקט אל היציע, ולפגוש את מי שנמצא במגרש, אבל לא שייך לאף קבוצה-עיתונאי הספורט. אחד מעיתונאי הספורט הגדולים של ישראל, הוא נח קליגר שהיום מציינים חמש שנים לפטירתו. קליגר שעלה לארץ אחרי השואה היה מהאבות המייסדים של עיתונות הספורט בארץ, וקידם רבות את הספורט בישראל.
נח (נורברט) קליגר נולד ב-31 ביולי 1926 בשטרסבורג שבצרפת. אביו אברהם-ברנרד קליגר היה עיתונאי וסופר, ואמו אסתר-טקלה, הייתה מצאצאי רבי יונתן אייבשיץ, אחד מגדולי פוסקי ההלכה היהודים במאה ה-18. אביו נרדף פוליטית בידי ראש ממשלת צרפת ומשתף הפעולה עם הנאצים פייר לאוואל, וב-1935 כשהיה בן תשע עברה המשפחה ללוקסמבורג. בלוקסמבורג בגיל תשע בלבד ערך ופרסם קליגר עיתון.
עוסק בספורט בתוך אושוויץ
המשפחה המשיכה בנדודיה וחזרה לצרפת עם מותו של לאוואל, וב-1938 היגרה לבלגיה שם הצטרף קליגר לתנועת הנוער הציוני. מעבר לעיתונות קליגר נמשך לספורט כבר מילדותו, והשתתף בתחרויות של ריצות קצרות ושחייה. עם התפשטות כיבושי הנאצים הוריו המשיכו לנדוד במדינות אירופה, עד שגורשו לעירייה ליד גנק שם עבד קליגר ככורה פחם.
במקביל הצטרף למחתרת נגד השלטון הנאצי, והדפיס עלונים נגד הנאצים. ב-1942 בגיל 16 הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנה מונוביץ, תת מחנה של אושוויץ. שם המשיך לעסוק בספורט כשהתנדב לקבוצה שעשתה קרבות אגרוף לראווה להנאת קציני האס.אס, שם הוא פגש את המתאגרף ויקטור פרץ, שנרצח יותר מאוחר מול עיניו של קליגר ובשחיין האולימפי אלפרד נקש. נקש נבחר בידי הנאצים בגלל היותו שחיין, לצלול למים קפואים ולהוציא חפצים שהם זרקו לו להנאתם.
נקש ניצל את ההשפלה כדי לשמור על כושר והתחיל בניגוד להוראות להתחרות פעם בשבוע בשחייה נגד קליגר כששאר האסירים מסתירים אותם בגופם. לקראת סיום המלחמה צעד בצעדת המוות, ובסיומה נשלח למחנה דורה-מיטלבאו שם נאלץ לעסוק בייצור טילים. אחרי השואה התאחד עם משפחתו ששרדה כולה את השואה, אחיו הרב יהונתן קליגר נשלח עוד ב-1935 לישיבה בבריטניה וכך ניצל.
ממפקדי אקסודוס
יחד עם המשפחה חזר לבלגיה ושם הוציא יחד עם אביו עיתון שבועי, אביו כתב שני ספרים על השואה ונח תרגם אותם לצרפתית. במקביל הצטרף נח לארגון הבריחה, ומונה למזכ”ל ההסתדרות הציונית בבלגיה וממובילי ארגון תנועת הנוער הציוני ותנועת מכבי בבלגיה. הוא היה ממפקדי אוניית המעפילים “אקסודוס”. הוא נתפס ונעצר בידי הבריטים. לאחר שחרורו חזר לפעילות. הוא עלה לארץ בסופו של דבר ביוני 1948, ולחם בירושלים ובנגב.
אחרי מלחמת השחרור הוא התחיל לעבוד במשרד עורכי דין כשסייע לנפגעי נאצים לקבל פיצוים, אך מהר מאוד חזר לעיתונות. הוא ידע לא פחות משמונה שפות, והתחיל לסקר את משפטי הנאצים ועוזריהם. ב-1951 הוא חזר לאהבה נוספת לספורט כשהחל לכהן כיו”ר מחלקת הכדורסל של מכבי ת”א ,שנתיים מאוחר יותר הוא חזר לאחד את שתי האהבות הגדולות שלו כשהחל לשמש ככתב בישראל של עיתון הספורט הצרפתי הגדול ל’אקיפ.
ב-1957 הוא הצטרף לידיעות אחרונות כשבמקביל לסיקורים המשפטים, הוא החל לשמש כעורך מוסף הספורט. ב-1970 הוא החל לנהל גם את מחלקת הכדורסל של מכבי רמת גן, כשהוא נשאר בתפקיד כמעט עד שנת 2000. הוא כיהן כמעט 20 שנה כיו”ר ועדת התקשורת של פיב”א ,והיה גם נשיא איגוד עיתונאי הכדורסל בתוך ההתאחדות העולמית של עיתונאי הספורט.
האביר נח קליגר
הוא גם זכה לאין ספור פרסים בשלל תחומים ביניהם כמובן בתחום הספורט, נמנה חלק מהם: הוא נכנס לשני היכלי תהילה, להיכל התהילה של הספורט היהודי ב-1990 , ולהיכל התהילה של פיב”א ב-2015, וכך היה לישראלי הראשון הזוכה לכבוד. כשמיקי ברקוביץ’ הצטרף אליו שנתיים מאוחר יותר בפיב”א אירופה הוא זכה גם בתואר חבר של כבוד.
הוועד האולימפי הישראלי, העניק לו תואר מפעל חיים. מחוץ לספורט הוא זכה גם לתארים רבים ביניהם תואר אביר מהלגיון צרפתי. הוא הוציא שלושה ספרים כשאחד מתאר את חוותיו מהכדורסל הישראלי והעולמי, ונקרא: “כדורסל זה לא רק משחק”.
ב-2016 החל לסבול מאי ספיקת לב, וב-13 בדצמבר 2018 נפטר בגיל 92, רבים חלקו לו כבוד כשארונו הוצב בבית ידיעות אחרונות ביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישראל ועיתונות הספורט בפרט נפרדו מאחד הגדולים ביותר.
