מיהו השחקן הטוב בעולם? טור דעה

נתחיל מהסוף – זו שאלה ללא תשובה.

כדורגל, בדיוק כמו מוסיקה או אומנות, הוא עניין של טעם. של רגש. של מה שגורם לך לקום בשעה 03:00 לפנות בוקר לראות משחק. מה שגורם לך לטוס עד לקצה השני של העולם בשביל 90 דק’ של כדורגל בהן “השחקן שלך” נוגע אולי 3-4 דק’ בכדור וזה במקסימום.

אבל בכל זאת אאלץ למצוא את המשוואה שתייצר את התשובה לשאלה הזו, אשתמש במילה אחת שיכולה איכשהו לענות על השאלה הזו.

דומיננטיות.

היכולת לקבוע מה קורה, להשפיע על המשחק בכל רגע ולשלוט בו ביד רמה.
ההגדרה הזו תמיד מחזירה אותי אל אותה נקודה בזמן.
ממש אחורה בזמן, אל השנה 1999.

ולא, אני לא מדבר על גמר ליגת האלופות הניצחי של 99 וצמד השערים בדקה ה 90 של השדים האדומים.
ולא, אני לא מדבר על הקופה אמריקה של אותה השנה, והזכייה של ברזיל באותו טורניר.

האמת היא שאני בכלל לא מדבר על כדורגל אלא על חוויה משנה תודעה אותה זכיתי לעבור באולם הקולנוע.
ולא אלאה אתכם בתפיסת העולם הפילוסופית שלה שהשתנתה לא מעט בזכות אותו יום, אבל כן אספר לכם שאני מדבר על הסרט “מטריקס”.

ופה אנחנו מגיעים לסצנה הזו.

Some days as a parent you fall on your face a lot…

Other days you’re Neo from the Matrix and your emotions are so in control you can stop the tantrum bullets with one hand…

Parenting is kinda like the stock market with ups and downs but if you’re consistent it’s rising… pic.twitter.com/RKUOMceFY8

— Elite Dad | Fat Loss Enthusiast | Muscle Builder (@flabbytofit99) January 29, 2024

הרגע בו נאו, הנבחר, משתלט סופית על המנגנון של המטריקס ובגדול על מימד הזמן.
בשתי ידיו הוא מחזיק ביכולת לעוות את מה שמתרחש בחלל סביבו.
לקבוע מה יקרה באותו הרגע, להשפיע על כל המתרחש, לשלוט במציאות, בחלל ובזמן.

זו הגדולה בעיניי של הטוב בעולם.
הוא חייב להיות דומיננטי בדרך בה אף אחד אחר לא יכול להיות.
הוא צריך להיות כל כך עוצמתי, עד אשר כל משחק וכל קבוצה מתעוותים לחלוטין מולו.
אישית, ראיתי בעיניי רק שני שחקנים שעשו זאת בעוצמה הזו: דייגו ארמנדו מראדונה ולאו מסי.
כריסטיאנו רונאלדו נמצא גם הוא כמובן בחבורה הזו, אך בניגוד לצמד הארגנטינאי, כריסטיאנו שלט במשחק בדרך אחרת, לא בזכות אותם “יכולות נאו” חד פעמיות, אלא בעיקר בזכות הבנה טוטאלית של המשחק, עבודה בלתי פוסקת ואולי תשוקת המנצח הגדולה ביותר שידע המשחק.
דומיננטיות אחרת.

כשמסתכלים על טורניר היורו הנוכחי, וגם על טורניר הקופה אמריקה מזהים בעיה.

ויניסיוס ג’וניור, קיליאן אמבפה וג’וד בלינגהאם שנמצאים בצמרת המועמדים לזכייה בכדור הזהב, לא מראים את אותה הדומיננטיות.
רחוק מכך.
ויני וג’וד היו נפלאים במדי ריאל מדריד, הברזילאי בעיקר בליגת האלופות, אך הם לא אותם השחקנים במדים הלאומיים, כפי שראינו את ויניסיוס במשחק פתיחה פושר מאד בקופה אמריקה ואת ג’וד שנראה אבוד אמש נגד סלובניה.

ג’וד האבוד?

בלינגהאם עבור אנגליה נגד סלובניה:

– 0 בעיטות
– יצירת 0 הזדמנויות
– 0 תיקולים מוצלחים
– 0 מסירות הושלמו לשליש ההתקפי
– 12% מהמסירות שלו הלכו קדימה
– ניצח 22% דו-קרב (הכי נמוך בקבוצה)
– איבד 16 כדורים (הכי הרבה בקבוצה) pic.twitter.com/Pi7ABfIsZY

— Nisim Haliva✍️🎙 (@HalNisim) June 26, 2024

כנ”ל קיליאן אמבפה. הוא שם. הוא מנסה. הוא כבש סוף סוף, אבל אין את התחושה שאתה צופה במישהו שהוא גדול מהמשחק.

כולם נהדרים. כולם טובים. כולם מרהיבים.
אף אחד מהם לא דומיננטי כמו דייגו, ליאו או כריסטיאנו.

תתפלאו, אולי זה דבר טוב.

ליאו וכריסטיאנו שאבו כל מה שהיה סביבם.
שני חורים שחורים בגלקסיית הכדורגל.
כל השערים, הבישולים, תארי איש המשחק, כדורי הזהב – הכל נשאב לכיוונם.
הטיטאן והחוצן.

וכעת יש ואקום בו שחקני כדורגל ממש ממש טובים יכולים להיות אלופים.
לזכות בכדור זהב.
לזכות באליפות אירופה או העולם לצורך העניין, אבל הם לא מעל המשחק.
הם לא הגדולים ביותר שידע המשחק.

אפשר אפילו לומר שאנחנו נכנסים לעידן של שפיות.
בכל רגע נתון יכול להתבלט לו שחקן אחר ולהיות קצת יותר טוב מהאחרים.

היום זה הארי קיין, מחר זה ויניסיוס, אחר כך בלינגהאם, קיליאן אמבפה או ארלינג האלאנד.

אולי אפילו טוני קרוס שמחזיק בפוטנציאל לסיים קריירה כאלוף אירופה ועם כדור זהב.
מסיים את הכדורגל ותולה את אותם הנעליים שהוא פשוט מסרב להחליף.
סיום ספקטקולרי לקריירה.

האמת, בדרכו הייחודית, טוני קרוס הוא גם כן ההגדרה לדומינטטיות בתפקידו.

אך כאמור, יש הרבה טובים בעולם, אבל הם לא מעל המשחק. לא מעל כולם.

ואני? אני אמשיך להתעורר בשעות המוקדמות של הבוקר, בכדי לצפות במי שעדיין ממשיך להיות השחקן הדומיננטי ביותר מכולם.
הערת שוליים: עושה זאת גם ביורו, ובשעות הרבה יותר נורמליות, עם נבחרת פורטוגל.